מדינה כפוית-טובה ליוצרים

הם נתנו את מיטב שנותיהם לעיצובה של התרבות הישראלית ואף הפכו לאבני הדרך שלה, אבל הושלכו על-ידי המדינה, לעת זקנתם, עמוק אל תהום הנשייה, כאילו היו רק אבני הנגף שלה. יש מי מהם שזכו באתנן של פרס ישראל, ויש מי שפשוט נשכחו, אבל גורלם המשותף הוא אחד: הם נאלצים להילחם על פת-לחם רק כדי לשרוד - מי בתנאי-מגורים מחפירים ומי סתם בקרן-רחוב.

זה בדיוק מה שאירע לדוד אבידן, ליונה וולך, ליורם קניוק, לאריק איינשטיין, לנחצ'ה היימן, למירי אלוני, לעדנה לב, לנעמי פולני ולעוד רשימה לא קטנה של יוצרים. כולם כאחד נאלצו ונאלצים, בעל-כורחם, להתעמת עם מדינה כפוית-טובה כלפיהם.

ללא שום בדל-רחמים מתעמרת המדינה ביוצריה הרוחניים הדגולים - בין אם חיים ובין אם מתים. היא נמנעת להעניק את מה שמגיע להם - אם בתמורה כספית נאותה ואם בסתם הנצחה של זכרם. כך או אחרת הם נזרקים לכלבים, נידונים לעוני מרוד ולכיליון ממש שלא בעיתו. יוצרים כמו ביאליק, אלתרמן ושלונסקי מתהפכים, מן הסתם, בקברם ממה שקורה פה.

ראויים ליותר

אין זאת כי אם רק כתבה אנושית באמצעי התקשורת על אודות מר-גורלם של יוצרים שכאלה עשויה, אולי, לחולל את המפנה הנדרש, וגם אז רק ממש במשורה. זה מה שעלה, למשל, בחלקו של נחצ'ה היימן, כאשר סיפורו האומלל הרעיד, אל נכון, את אמות הסיפים של שרת התרבות, שהואילה להעניק לו אתנן כספי מצומצם. גורלו של אריק איינשטיין, לעומתו, שפר פחות: שלא כהיימן הוא לא זכה בפרס ישראל, אבל על שמו יוכרז לפחות מעתה פרס שנתי לאמן מצטיין.

כך או אחרת, יוצריה ומטפחיה הדגולים של התרבות הישראלית ראויים להרבה יותר ממענק חד-פעמי, או מסתם הנצחת-שמם רק בעטייה של מידת הרחמים. אחרי ככלות הכל, תרומתם למדינה אינה פחותה מזו של אותם טכנוקרטים, הנישאים בה, ללא הצדקה, על גלי-אהדה חסרי כל פרופורציה.

ככה זה במדינה ש"שמה קצוץ" על כל מה שהוא שאר-רוח; ש"שמה פס" אחד גדול על ספרות ושירה, על תנ"ך והיסטוריה, על דקדוק ותחביר. בעוד שבעבר היו המתמטיקה והפיזיקה נושאות הדגל - הרי שעכשיו תופסים את מקומן הטכנולוגיה ומינהל העסקים. ככה זה כשזמנים משתנים לרעה.