לקח לדורות

השבוע פרשת "בּוֹא", ובוֹ זמנית אנו בפֶתח השנה הנוצרית החדשה (המכוּנה בתקשורת: "שנה אזרחית"). לא פעם פּרשת השבוע מאירה דברים באור אחר, ויש לה הֶארות לדורות.

בפרשת השבוע "בּוא" מתוארות עשׂר המכּות, ובכללן מכּת החושך. קראתי את הפּרשה וראיתי בה את מראוֹת הימים האלה עוד בטרם נולדה הנצרות. ככל שקראתי את הפרשה, הובילו אותי הפסוקים על מכת החושך לחושך הפנימי שלקה בו ר' יהושע בן פרחיה ולהתנהגותו כלפי ישו (ישוע) תלמידו, התנהגות שהובילה בכִיה לדורות. חכמינו דנו בדברים, וככל שאנו קוראים את הדברים שנכתבו במשך דורות, חשבּון הנפש אינו קל, ובעקבות יחסו של ר' יהושע בן פרחיה לישו תלמידו (שהיה בראשיתו תלמיד חכם יהודי!), אמרו חז"ל: "לעולם תהֵא שׂמאל דוחָה ויָמין מקָרבת".

במדרש במסכת סנהדרין ק"ז, ב', נֶאמר בפירוש: "יהושע בן פְּרחיה דחפו לישו הנוצרי בשתֵי ידיו". מדובר בחכם נחשב מאוד במסורת היהודית בתקופת הזוגות, שמִפּיו למדנו במסכת אבות את תורת הסובלנות לזוּלת: "הוֵי דן את כּל האדם לכַף זכוּת". לאורו של משפט זה אנו חיים דורות, וממֶנוּ אנו למֵדים יחס של אמפתיה לשונֶה, הקשבה לאחֵר. האירוניה היא שדווקא האדם שטָבע את המשפט החכם הזה חָטא בחֵטא של דחיית תלמידו, ואנו יודעים עד עצם הימים האלה (שהנוצרים חוגגים בו את הולדתו של מייסד דתם ישו) שהקֶרע הזה הוביל לייסודה של דת חדשה, ולרדיפה של יהודים על-ידי הנוצרים במשך דורות.

וכך מסופר בסנהדרין:

הרב (ר' יהושע בן פְּרחיה) ותלמידו (ישוּ) הלכו לאכסניה. אמר הרב: כמה יפה אכסניה זו. ישו הגיב: רבי, עיניה טרוּטוֹת (צרוֹת, לא יפוֹת). צריך לראות את ההֶקשר: לֹא פעם בַּמקורות יש זיהוי של המקום עם דמות האישה. זה רווֵח מאוד במקרא וגם במדרשים, ולכן ישו הבין שהוא מתכוון שבעלת האכסניה היא יפה והעיר לרבּוֹ: היא לֹא יפה.

תגובתו של הרב הייתה קשה: ר' יהושע בן פְּרחיה "הוציא ארבע מאות שופרות והחרימו. בא לפניו כמה פעמים, ואמר לו (ישו): קַבְּלֵנִי (החזירֵני בתשובה לפניך, סְלח לי). לא היה שׂם לב אליו. יום אחד היה (הרב) קורא קריאת שמע. בא לפניו. חָשב לקבלו, הֶראה לו בידו (שיחכּה עד סוף התפילה)".

תנועת יד בלתי ברורה חוללה דרמה היסטורית קשה: ישוּ הבין את תנועת היד של הרב כתנועה של דחִייה, דווקא ברגע שהרב חשב להתרצוֹת אך היה באמצע תפילה. הוא נָטש את בית המדרש, והשְאר - היסטוריה.

אם נקשור את הפרשה הקשה הזאת לפרשַת השבוע המתָארת את החושך, נוכל ללמוד שהאל פונה אל מֹשה: "נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ" [שמות י', כ"א]. החושך מודגש פעמיים: "וִיהי חושך", "וימֵש חושך". תוצאת החושך קשה היא: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו" [שמות י', כ"ג]. עלינו לזכור שהחושך בעולם קדַם לאור, שהרי נֶאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" [בראשית א', ב']. רק באמירת האֵל נוצָר האור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" [בראשית א', ג'].

גם באדם יש חושך בפנימיותו, ורק אִם הוא מתקרב אֶל האור האלוהי ואֶל הטוב האלוהי ביחסיו לבריות (קרִי: "הוֵי דן את כּל האדם לכף זכוּת", משנתו של ר' יהושע בן פרחיה!), רק אז הוא פועל בצורה מוּארת. האדם משַמש אז כְּלי לָאור האלוהי ואינו פוגע בזולתו. לרוע המזל, בַּמפגש הקשה שהתרחש בין הרב (ר' יהושע בן פרחיה) ובין תלמידו (ישוּ) היה רגע קשה של ליקוי מאורות. הרב לקה בליקוי מאורות ובגלל החושך הפנימי נוצר מצב של "לֹא ראו איש את אחיו ולֹא קמו", כפי שמופיע בפרשת השבוע "בּוא".

בימים אלה, שאנו כיהודים רואים את ההֵיערכות של הנוצרים בכל העולם לשנה הנוצרית החדשה, נזכור בעצב שמייסד הדת הנוצרית ביסודו היה יהודי, וחשבון הנפש לא הסתיים. חשבון הנפש הוגדר על-ידי חכמינו, שדנו בפרשה זו במסכת סנהדרין: "לעולם תהא שׂמאל דוחָה וימין מקרֶבת". הלֶקח הוא לֶקח לדורות.