נקמה ואכזריות

אין שום ספק כי נקמה ואכזריות הן מידות רעות. כאשר הנקמה והאכזריות באות מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך כעס על דבר רע שנעשה בעבר, הן אינן אלא מהמידות היותר מקולקלות שבנפש. זאת ועוד, האכזריות, כשמתאכזרים לצדיקים ולטובים, זו מידה רעה היותר מושחתת שבאדם.

אם כן מה משמעות הפסוק: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהילים צד א)? מה משמעות התורה העתיקה: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" (ברכות לג)? כלומר בין שני שמות אל וה', למה הכוונה? זאת אומרת שעלינו לייחס חשיבות לנקמה, ולא לפסול אותה. צריכים אנו להבין כי יש נקמה טובה לנו, ומקור אותה נקמה טובה הוא ריבונו של עולם, שהוא אב הרחמים וגם מקור הטוב והחסד.

עניינה של הנקמה הטובה, הוא כשהיא יוצאת נגד תופעות הרשע פרי הכחש והבגידה, כלפי אותן תנועות מדיניות, פוליטיות וחברתיות ונפשות המאפילות את החיים ואת המציאות, ומונעות ומעכבות את האור והרחמים והטוב בעולם. כלפי גופים ואנשים רשעים מלאי כחש ובגידה, צריכים לפעול באכזריות, כדי להסיר את המעכבים. וזה לא בא בגלל חלישות הדעת, ואיזו שנאה ומשטמה, אלא בגלל מגמות הטוב היותר עליונות. שורש הנקמה והאכזריות הטובות הוא הרצון שיהיה יותר טוב, חסד, צדק ויושר. שיהיה יותר אלוהים בעולם.

עם ישראל צריך שמירה, יותר מאשר אומות העולם. ולכן, מתפלל רבי נחוניה בן הקנה את תפילתו על עם ישראל: "נא גיבור, דורשי יחודך כבבת שומרם". עם ישראל צריך שמירה מיוחדת, כי אנחנו עם של דורשי יחודך, עם שדורש הופעת הצדק והיושר בחיים, שדרישתו זו היא השתקפות האלוהים בו. ובגלל הבחינה המיוחדת הזו, יש רבים שמתנכלים לעם היהודי ולמדינת היהודים. עם ישראל ומדינת ישראל מפריעים בערכי היושר והצדק והאמת המצויים במרכז ועיקר חייהם, לשאר העולם לחיות את חייהם מתוך נגיעה פרטית, אנוכית, חומרנית ושתלטנית בה האדם והצלחתו בכל מחיר, הם המרכז ועיקר החיים.

ולכן, מי שנלחם בעם ישראל ובמדינת היהודים - נלחם בריבונו של עולם. ומי שנלחם בריבונו של עולם, נלחם בעם ישראל ובמדינת ישראל. מלחמות עם ישראל ומדינת ישראל באויביהם הפנימיים והחיצוניים, הם משום שאנחנו חייבים לשבר את ידם של רשעי עולם, כדי שהטוב האלוקי שלנו ייצא לפועל בעולם.

עלינו לעשות נקמה בגויים רשעים וברשעי עולם, מלאי הכחש והבגידה. זהו הדר לכל הישרים והתמימים, החסידים והצדיקים, לעשות נקמה כזאת. כלומר, אף על-פי שיהודים הם חסידים במהותם, שנוהגים במידת הרחמים, אף על-פי כן יעשו נקמה בגויים, שהיא מידה הפוכה למידתם הטבעית, וזהו הדר להם. כך השאיר לנו אברהם אבינו, איש החסד, את מורשתו לעשות את רצון ה' גם אם הוא נדרש לעקוד את בנו, ולהילחם מלחמת בזק במלכי הצפון ולנצחם, הגם שהמלחמה בניגוד גמור לתכונתו, שהוא מלא רחמים.

שאול המלך שריחם על אגג העמלקי, הפסיד את כתרו ומלכותו לרעהו הטוב ממנו, כי הוא וכל מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים (ילקוט שמעוני שמו"א ס' קכא), ואכן רדף את דוד המלך והשמיד את נוב עיר הכהנים. זה טוב מאוד לרחם, אבל כשצריך להתאכזר ולנקום, אסור לרחם, והנזקים של הרחמנות הם גדולים מאוד. 'רחמי רשעים אכזרי'. כלומר, שכשמרחמים על הרשע הוא אכזריות ורעה לו ולעולם. לרשע עצמו זה גם אכזריות לרחם עליו, מפני שלא יתוקן, ועוד יוסיף ברשעתו, ומכל שכן לכל העולם.

אסור לרחם על רשעים, וחייבים לנקום בהם ולהתאכזר עליהם. הצורך לפעול כנגד הטבע שלנו לחסד ורחמים, מחייב את עם ישראל ומדינת ישראל למסירות נפש. כשעם ישראל ומדינת ישראל נמצאים תחת איום אז חייבים לנקום, להתאכזר ולהילחם כנגד רשעים מלאי כחש ובגידה. כאשר קמה נגדנו ופוגעת בנו ומאיימת עלינו אומה, ארגון, איחוד אומות או ברית אומות, כשחורשת נגדנו מזימה רשות או כת רשעה והרשעים זוממים, חייבים למסור את הנפש כדי שהטוב ינצח. אז עלינו לנקום, להילחם, להתאכזר, כלפי אויבינו מפנים ומחוץ, כמו דוד המלך: "אדמוני עם יפה עיניים" (שמו"א טז, יב).