אצלנו זה היה לפני כחודש, בחלקים אחרים של העולם (המערבי) זה קרה אחר כך - סופות שלגים וקור, בעיקר קור, חזק עד כדי סכנת חיים ר"ל. בכלל, נוצר הרושם שמזג האוויר קצת "השתגע" משום מה. אולי ראוי להזכיר כאן כי כבר הרבה זמן מדענים יוצרים רושם שהם יודעים יותר טוב מאתנו מה צפוי לעולם ולנו, ומדברים על הסכנות שבהתחממות כדור הארץ; ואכן פה ושם דווח על מזג אוויר חם במיוחד ואפילו על קרבנות של אותו חום. לא זכור לי שאותם מדענים (או אחרים) דיברו על התקררות מעין זו שנחתה עלינו פתאום; אז מה באמת קורה, כדור הארץ מתחמם או מתקרר? ובכן, עם כל הכבוד למדענים וְלַיֵדַע שיש או אין להם בתחום זה ובתחומים אחרים, כדאי שיהיו יותר צנועים בהפרחת תחזיות. כי לָעולם יש בעל-בית, ובשורה התחתונה - הוא הקובע כיצד יתנהל העולם בכל רגע נתון.

חשבונות של מעלה

אמנם אין לנו יכולת לדעת בדייקנות את החשבונות של מעלה, אבל אנחנו כן יודעים שהקב"ה מנהל את העולם בהתאם לכללים קבועים שעליהם השתית את עולמו. ובכללים האלה יש, כמובן, גם התייחסות למצבים חריגים, כגון התנהגות טובה במיוחד (או להפך) של הנבראים. כך שמזג האוויר למשל, יכול להיות רגוע ונוח, באזור מסוים, במשך שנים ולהתהפך לפתע בהתאם, או בתגובה, להיפוך ההתנהלות של האנשים באותו אזור. מכאן אפשר להפליג להרהורים על אודות ההתנהלות האנושית שהניעה את הולדת התופעות החריגות שחווה האנושות במזג האוויר. אבל לא נעשה זאת כי כאמור, אין לנו היכולת לדעת בדייקנות את החשבונות של מעלה. מה שכן נעשה, זה שנתבונן מעט בפרשת השבוע, ונזכיר גם את אלה של השבועות הקודמים, כאשר נקודת המוצא שלנו היא ש"ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא" ועל כן יש להניח שנמצא רמזים גם לניהול תופעות הטבע.

חשבונות של מטה

נתחיל בפרשת השבוע שלנו, בְּשַׁלַּח; בפרשה הזאת יש ארבעה נושאים עיקריים: בקיעת ים סוף, שירת הים, פרשת הַמָּן ומלחמת עמלק. יש עוד כמה נושאים אבל הנ"ל הם הבולטים. את בקיעת ים סוף חולל הקב"ה כדי לחלץ את בני ישראל מדרך ללא מוצא (שהוא עצמו הורה להם להיכנס אליה). פרעה וצבאו רודפים אחריהם ואין לאן לברוח, כי הים לפניהם והמדבר מהצדדים. כצפוי, בני ישראל מגיבים בהיסטריה [שמות י"ד]: [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. במצרים, נכון שסבלנו, אבל לפחות לא היינו בסכנת חיים מיידית; שחררת אותנו משיעבוד מצרים כדי שנמות במדבר כאנשים חופשיים? מוטב היה אילו נשארנו משועבדים במצרים, לפחות היינו ממשיכים לחיות. משה מנסה להרגיע ומבטיח: [יד] ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

היפוך עמדות

ההמשך ידוע: בני ישראל נכנסים לים וזה נבקע בפניהם. המצרים ממשיכים במרדף אל תוך תחום הים, אבל אז הוא שב לאיתנו והם טובעים. אף אחד לא הכריח את פרעה ליזום מרדף אחרי בני ישראל, אחרי אלה שמהם ביקש: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. רק שלושה ימים חלפו מאז הבקשה הדחופה הזאת והיענות בני ישראל לבקשתו; ואז הוא קיבל דיווח על מצבם של בני ישראל, שעזבו את מצרים וכעת נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ, סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר, ובטוח שזו ההזדמנות שלו. כנראה חשב שאותו כוח עליון שהיכה בו ואילץ אותו לשחרר את בני ישראל, כנראה תש כוחו או שתוכניותיו השתבשו בדרך כלשהי; אולי זה האליל, בַּעַל צְפֹן, שהופקד לשמור את גבולה המדברי של מצרים, וכעת מתערב ולא נותן לעבדים לצאת אל המרחב. כך או אחרת, יש לו הזדמנות והוא לא מתכוון להחמיץ אותה.

מגבלות השכל האנושי

בני ישראל היו עדים לעשר מכות מצרים, אותן מכות שאילצו את פרעה לשחרר אותם. מתוך כך הם ידעו את כוחו הבלתי מוגבל של ה' יתברך. למרות זאת, ימים ספורים אחרי שגורשו ממצרים, כי המצרים - אחרי שמתו כל בכוריהם ברגע אחד - היו בהיסטריה נוראית: כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים, למרות זאת, כשבני ישראל רואים את פרעה וצבאו מתקרבים אליהם במרדף, כאמור ימים אחדים אחרי שיצאו ממצרים בנסים ונפלאות, הם נחרדים כנ"ל. קצת קשה להבין אותם, לא?! וגם את פרעה קשה להבין; אחרי עשר מכות שחטף, והמכה הקשה מכולן מכת בכורות, מה חשב לעצמו כאשר אירגן את המרדף בהחלטה נחושה להשיב את בני ישראל לשיעבודו? באמת חשב שנגמר כוחו של אלוקי ישראל? אפשר לנסות להשיב על שאלות אלו, אבל לענייננו זה מיותר; כי הסיפור הזה ממחיש לנו היטב את מגבלות החשיבה האנושית ואת שליטתו המלאה של הבורא יתברך בטבע.

להתחבר אל האין סוף

דיברנו בעבר לא אחת, וגם בשבוע שעבר הזכרנו, שמכות מצרים נועדו להוות תהליך חינוכי עבור בני ישראל וגם עבור המצרים. עבור בני ישראל התכלית היתה: וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. ועבור פרעה [פרק ט']: בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. כי אם לא זאת התכלית, יש לקב"ה דרכים קצרות יותר להשיג את היעד: [טו] כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. וכך בני ישראל היו משתחררים בלי שמישהו יעמוד בדרכם; אבל הקב"ה אינו הולך בדרך זו וגם מסביר את עצמו: [טז] וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ. אבל בפרשת השבוע שלנו אנחנו רואים בבירור כי התהליך הזה לא ממש חינך את פרעה; הוא ממשיך לחשוב שבכוחו להכתיב את המציאות ומתנהג בהתאם. וכך הוביל את עצמו ואת צבאו אל הסוף, בים סוף.

אצלנו ואצלם

במסגרת התהליך החינוכי שנועד להוביל ליציאת מצרים, לא לגמרי ברור אם בני ישראל נפגעו גם הם מהמכות. ברור שמהמכה הרביעית והלאה, רק המצרים נפגעו; בני ישראל צפו בסבל שלהם והיו אמורים להסיק את המסקנות. הדעה המקובלת היא שאמנם את שלוש המכות הראשונות גם בני ישראל הרגישו, אם כי לא באותה עוצמה כמו המצרים. מה זה שייך לענייננו? ובכן, נזכרתי בזה בהקשר של מזג האוויר הקשה שפקד גם אותנו, אבל בעוצמה פחותה משמעותית ביחס למה שהתחולל במקומות אחרים בעולם. נראה לי שכמו במכות מצרים, בשלב הראשון חטפנו קצת גם אנחנו, אחר כך זה נשאר רק אצל הלוחצים אותנו בכל מיני מקומות בעולם. אצל חלקם - מים רבים שהפכו את רחובותיהם לנהרות, ואצל אחרים - קור אימים ששיתק את הפעילות ואף עלה במחיר כבד של חיי אדם.

מהלכים של מלחמה

כאמור, הקב"ה אינו עובד בשיטת ה"זבנג וגמרנו" הוא מעדיף לתת הזדמנות לתקן. לצורך כך הוא מכה מכות נסבלות בתחום שבו קלקלו. יש מדרש, חלקו מובא ברש"י לפרשת וארא, המאפיין את מכות מצרים בהתאם לשלבים במלחמה בין שתי ממלכות. יותר בעומק, המכות נחתו על מצרים, מן הקל אל הכבד, ועירערו את בטחונם בכל תחומי החיים, עד לאבדן הביטחון בעצם החיים, כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. ובסוף זה מה שקרה להם, כי המשיכו להתעקש. דומני כי ההשלכות לימינו די ברורות, ובכל זאת נטרח לכתוב אותן לטובת מי שאינו מבחין בהן. אנחנו מצויים בעיצומה של המלחמה האחרונה; אותה מלחמה שעל אודותיה מבטיח הנביא [זכריה י"ד]: [ג] וְיָצָא ה', וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב. וזה מזכיר בדיוק את מלות ההרגעה של משה, שציטטנו לעיל: [יד] ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

בין פרעה לעמלק

בסוף הפרשה בני ישראל נקלעים שוב למצוקה מצד גורם חיצוני [פרק י"ז]: [ח] וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. כאן משה לא אומר ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן, כאן הוא מארגן מיד תגובה צבאית: [ט] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק... פרעה ביקש להחזיר אותנו לשיעבוד מצרים; לנו אין כוח לנצח אותו אז הקב"ה מתערב ונלחם עבורנו. עמלק ניסה להחליש את הדבקות שלנו בה' יתברך [דברים כ"ה]: [יח] אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... פעל לקרר אותנו, להחליש את אש הקודש הבוערת בלב ישראל, בדבקותם בה' יתברך. הוא הצליח עם הַנֶּחֱשָׁלִים, עורר אצלם ספקות באמונה ובעצם הרעיון של הליכה לארץ הקודש וכיבושה. משה יודע שאת המלחמה הזאת אנחנו אמורים לנהל בכוחות עצמנו והוא מורה ליהושע לגייס מיד כוח צבאי ולפעול.

מלחמה לה' בעמלק

מסתבר שהגענו לשלב שבו כבר אין לנו כוח להילחם בעמלק בכוחות עצמנו; הוא בא שוב ושוב, עמל בכל כוחו לרופף את אחיזתנו בארץ הקודש ולנו אין כוח להתמודד מולו. אין לנו כוח כי איבדנו את החום ביחסנו אל הקב"ה, התקררנו ולכן נחלשנו. וכמו עמלק של אז, הוא מתרכז בחלשים בתקווה שיגררו אחריהם את כל העם, שילך אחריהם מתוך מחשבות ייאוש שכאילו אין ברירה. וכאן, שלא כמו בפרשת השבוע, הקב"ה מתערב ומכה בעמלק מכות קשות של קור אימים, מידה כנגד מידה. והתכלית היא שיחזרו בהם. ואין לי מושג מה יקרה אם יתעקשו להמשיך במאמציהם להפריד אותנו מהקב"ה ח"ו. נזכיר כי ההבטחה שהקב"ה בעצמו ילחם בעמלק (כמו שנלחם בפרעה) חותמת את פרשתנו: [יד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. אנחנו צריכים רק לשתוק, לא להתווכח אתו. ככתוב: וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.