פעם היה לנו - הנוער העובד, הלומד, שוחר המדע, שוחר ספורט, השומר הצעיר, הצופים, בני עקיבא. בשלב ב' - הופיעו דור האספרסו, אחריו הדור המזוין, נוער הברזלים, ואז חלה נסיגה והגענו לנוער הוודקה ומשם הדרך קצרה לנוער הדוקר.
למען ההגינות ודיוקו - צריך להדגיש שעדיין יש נוער טוב, חזק, בריא, שוחר לימוד ומדע, שמוכן לתרום למדינה, להתגייס ולא להשתמט.
אז יש במה להתגאות למרות נוער השוליים הפרוע? זה נוער זה? אמר פעם השומר הוותיק מפ"ת אברהם שפירא.
"מוגבל וללא ניסיון הנוער ורואה את עצמו כייצור נבחר, יחיד ונוטל לעצמו רשות לכל - ביחס לכל". (וולפגנג פון גֶתה)
"שלוש הן דרכי האדם: דרך בני הנעורים סוגה בכישלונות; המבוגרים במלחמות; הזקנה בחרטות". (בנימין ד'יזראלי)
האירועים האחרונים, בהם נערים נדקרים ונרצחים ע"י נערים אחרים בני גילם, בגין ויכוח טיפשי, ביטוי מקובל של "סלנג" שיש בו אולי עלבון אישי, או ויכוח על ילדה בת גילם, מביאה לאירועים קיצוניים וחריגים של דקירה, פציעה ואף מוות, הוא בלתי מובן ובלתי נסבל.
והשאלה היא: ממה זה נובע: מחינוך לקוי, מחוסר חינוך ראוי, מחוסר הרתעה, מענישה מקלה, חוסר ערכים, חוסר מטרות בחיים, רדידות, שטחיות, שיעמום בחיים, מכמה אלמנטים ביחד או כל אחד לחוד.
למרות שהנושא בחדשות כבר הרבה זמן - עדיין אין תשובה מספקת, משכנעת ובוודאי שלא ראיתי, קראתי או שמעתי הצעה רצינית לפתרון מעשי. ולא הזכרתי את הסרטים, הסדרות, ריאליטי למיניהם, בהם יש קטעי אלימות והתעללות חריגים.
להלן מספר אירועים לתזכורת
חודש אוגוסט 2009 ירשם ללא ספק כאחד האלימים ואכזריים ביותר בשנים האחרונות. החל מתקיפות, בריונות, אונס, רצח, פגיעה אכזרית בילדים, חסרי יש"ע, הרעבה, הלקאה, מניעת טיפולים רפואיים עד יחסי מין עם ילדים - היו חלק מאירועים בשנים האחרונות.
ואל תגידו שהדברים קורים בגלל החום, הלחות וחוסר מעש. הדברים קורים - בגלל שאנחנו חברה אלימה, שחיה בתקופה אלימה וחלק מהאזרחים התרגלו, שניתן להשיג ולהתקדם באמצעות אלימות - לא תמיד פיזית, לפעמים בדיבורים או יחסי ציבור אלימים ותוקפניים.
כאשר תשדירי שירות - לקידום מוצרים שונים מתחילים בצרחות, בצעקות ובהתפעלות מלווה בהיסטריה, בדחיפות, מכות קלות ונפילות, כאילו מבוימות ומצחיקות. מה שנשאר מהם בתת ההכרה - זה האלימות.
כאשר רואים דיונים בכנסת בוועדות - מלוות בצעקות, קללות, אי מתן זכות דיבור, מה ששוקע בתודעה - זה אלימות.
כאשר בבתי ספר - הורים מאוכזבים או מתוסכלים או סתם עצבניים, תוקפים מורים, מנהלי בתי ספר, בכיתות, ולא נענשים חמורות ע"י מערכת המשפט - המסקנה אלימות משתלמת.
כאשר אין ביטחון לילדים בחצר בתי הספר, תלמידים עם אקדחים, סכינים, זה מסוכן, אלים ונותן דוגמה רעה.
כאשר מערכת המשפט מגלה חוסר עקביות וזילות בחיי אדם בכבישים, בתאונות קטלניות ע"י הטלת עונשים מגוחכים על גרימת מוות ברשלנות, בצורת עבודות שירות במקום מאסר לתקופות ארוכות + שלילת רישיון, לכל החיים או לשנים ארוכות. במקרים החמורים, בהם הייתה רשלנות רבה - זה לא מרתיע.
כאשר קצין משטרה בכיר - מצהיר בטלוויזיה לאחר הרצח, בירושלים בארמון הנציב (של בעלת הבית) ע"י הדייר שסירב לפנות את הדירה, ואומר: שתלונות הדיירים על התנהלותו ואיומיו, לא בבחינת סימנים על מסוכנתו אלא סכסוך שכנים שגרתי - זה אבסורד, זה מגוחך.
ללא ספק, יש לאווירה הציבורית המתלהמת הפיזית, התוקפנית, הן בחיי היום יום והן בחיינו הציבוריים, השפעה לא מבוטלת על ההתנהגות שלנו בחיים היום יום. התנהגות המבוגרים מחלחלת גם כלפי מטה אל הילדים הגדולים והקטנים יותר. במגרשי הכדורגל, במאבק בין תומכי קבוצת בית"ר מול מכבי או הפועל - יש שפע של כוחנות, אלימות מילולית ופיזית ממש, או האלימות במגרשי הכדורגל בתקופה האחרונה, סימן לאלימות בחברה.
להזכיר לקוראים את המקרים בהם נפגעו ואף נרצחו אזרחים תמימים רק בשל העובדה שהעירו לנהג פראי על דרך הנהיגה, או עקיפה מסוכנת. כך היה המקרה ביפו, כך היה המקרה בנתניה בה נרצח אדם בריב על מקום חניה, כך היה המקרה בו נרצח אדם צעיר בחוף הים בחיפה בשל ריב כלבים, שלא להזכיר את שירת האוהדים בהיכלי הספורט, על שריפה, שואה, ומוות לעסקנים/מאמנים ואחרים.
אנו קוראים על כמעט רצח, דקירות פגיעות בכל סוף שבוע, בבילויים, בבארים, פאבים, בכניסה, בשירותים או כתוצאה משיחה או שאלה לנערה הלא מתאימה.
ומה עושה התקשורת? בנוסף לתפקידה העיקרי להביא, לסקר ולדווח על האירועים, בזמן אמת אותם היא עושה בנאמנות, היא גם חוטאת לפעמים, בפרשנות לא נכונה ובהעמדת האירוע באור לא נכון.
השפעה שלילית של תשדירי פרסום
לדוגמא: ילד נוסע על אופניים ומחלק עיתונים, מקבל העיתון זורק אותו חזרה לראשו של הילד שנופל מהאופניים - מה המסקנה? דוגמה נוספת: בחורה טועמת גבינה/מיונז מופחת קלוריות תוך כדי כך, היא דוחפת את הבחור שחוזר עם יד חבושה וחבולה לדוכן. מה צריכים ללמוד מכך? שהגבינה טעימה, שפחות קלוריות זה יותר אלימות - תחליטו אתם. או הפרסומת האלימה והמפחידה של
בנק לאומי - עם השחקנית קרן מור, בה בהינף חרב יפנית ענקית, מחלקים כד לשלושה חלקים, תוך הבעת פלצות מהשחקנית כשהמסר הוא שניתן לחלק את התשלום לשלושה חלקים - נו באמת?
מה אנו צריכים ללמוד מהתשדירים האלימים - אי-אפשר להשיג את המסר בדרכים אחרות?
ומה הפתרון אתם שואלים. תחילה התשובות הקלאסיות השבלוניות של כל הזמנים - חינוך, חינוך, חינוך. ולא לשכוח הרתעה שכנראה משפיעה לפעמים יותר מחינוך - וחבל.
האם זה יעזור? לא מידית ולא בקרוב - אבל אין דרך אחרת טובה או יעילה יותר.
ברגע האחרון
1. נער בן 16 מפ"ת דקר למוות נער בן 16, לאחר שהדוקר הוזעק מביתו ע"י חבריו, רדף אחרי הנער שלא הכירו, לא ידע מה חלקו בפרשה, לא ידע שהילד הנדקר לא רב, לא הסתכסך עם אף אחד, פשוט היה בסביבה בעיתוי לא נכון.
2. ועוד זה דוקר וזה בא. נער בן 16 מפ"ת, דקר בחור אחר בן 18 בגלל ריב על מקום חניה. הנדקר איבד עין.
3. קבוצת נוער גבעות - רצה לעשות שפטים בכפר ערבי ובקושי ניצלו מלינץ. למחרת בוצע תג-מחיר במקום אחר כנקמה.
4. המסקנה העגומה - הבריונות חוגגת
הנוער - הדוקר
5. קשה לשמוע ולהבין את התוצאות. מה שברור, תג-מחיר, שווה תג-אסיר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
