ההינתקות השנייה

אריאל שרון מת בי' בשבט תשע"ד, עשר שנים בדיוק לאחר שהטיל בראיון לעיתון הארץ את הפצצה שהרעידה את המדינה: הוא החליט לפנות את כל יישובי גוש-קטיף עד האחרון שבהם ועוד ארבעה ישובים בצפון השומרון. בדברי הימים של ההיסטוריה קראנו לזה "ההינתקות".

היום, עשור אחרי, חווה מדינת ישראל הינתקות שנייה - הינתקות מזהות, מערכים, ממורשת וממסורת בת אלפי שנים. רצה הגורל ושרון גווע דווקא בשבת בצהריים. מותו ביום הקדוש לא מנע מבית החולים "שיבא" לקיים מסיבת עיתונאים ולהעביר את גופתו באמבולנס תוך חילול שבת ובניגוד לכללים. באותו אופן נהגו נשיא המדינה פרס, ראש הממשלה נתניהו ושרי ממשלה, שלא המתינו לצאת השבת ולא בחלו לעשות שימוש במערך הדוברים הממשלתי, בניגוד לחוק, כדי להפיץ את בשורתם לאומה. אפילו צה"ל, באמצעות אתר צה"ל והטוויטר התקשה להתאפק עוד כמה שעות והפר את פקודות מטכ"ל.

כאשר היה יצחק רבין ראש ממשלה, הוא קיים ביקור ממלכתי בניו-יורק שהסתיים בכניסת השבת. בית המלון בו התאכסן רבין היה רחוק משם, אך רבין סירב להצעת יועציו לעלות על רכב שחנה ברחוב צדדי שייקח אותו למלון מבלי שאיש יבחין. אינני אדם פרטי - הסביר למלוויו - אני מייצג את מדינת העם היהודי, וכנציג שלה עלי לשמור על השבת. וכך, לתדהמת מאבטחיו וכל פמלייתו, צעד רבין מרחק של כשעה הליכה את כל הדרך לבית המלון, למרות גילו המתקדם. אומנם עם מטריות פתוחות בשל הגשם שירד, אבל עם אמונה גדולה בתפקיד שהוא מייצג.

רבין, למרות היותו חילוני, הבין את מה שמנהיגינו הקטנים אינם מבינים. שבת היא היום הלאומי שלנו. היא הבשורה הגדולה שהנחיל העם שלנו לעולם כולו, ושחררה אותו מכבלי העבדות לתלאות היום-יום ונתנה לו משמעות לחיים. אבל אצל פוליטיקאים קטנים מחללים את השבת כדי לקדש את המוות. אבל האיש לו הם קושרים כתרים הוא לא שרון אלא הם עצמם. את בית החולים שיבא מניעים שיקולי יוקרה ואת צמרת המדינה שיקולים של פרסום וכבוד.

בשבת בה קוראים בבתי הכנסת את פרשת בשלח המתארת את יציאת בני ישראל ממצרים, עדיין יש את אלה השבויים במֵיצרי האגו הנפוח. הם קוראים לעצמם מנהיגים אבל באמת מנותקים ותלושים מערכי היסוד שבנו את האומה הזו. אינך צריך להיות דתי כדי להזדהות עם היהדות, מספיק להיות יהודי. אבל כמו הלחישה של נתניהו על אוזנו של הרב כדורי, שכעת חוזרת אליו כבומרנג: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים".