רקוויאם לסיגריה

גמילה מסיגריות

חשוב: "סיגריה מהי? - מקל לבן קטן, בצד האחד אש, בצד השני טיפש" (שאול טשרניחובסקי)

ב-90 מתוך כל 100 צילומים שבארכיוני (כמו בצילום), אני נראה מחזיק סיגריה בידי. זה קרה בהיכל הספורט ביד-אליהו, בקונגרס בינלאומי במכסיקו-סיטי, או בבית הנשיא. לרר וסיגריה (פלוס קפה) הלכו תמיד ביחד, עד לאותו יום שבו נדלקה הנורה האדומה הראשונה. אחריה באו שתיים נוספות: רופא מומחה גירש אותי מחדרו ואמר לי שהריאות שלי דומות לצילום של משחק כדורגל בזימבאבווה, בלילה, בלי זרקוקים, וידידה שנישקתי אמרה שהיא לא רוצה לעשות את זה עם מאפרה.

זה היה הרגע ששבר אותי. 17 שנה חלפו מאז והיום אני "נקי", אך משלם עדיין את החשבון הכבד של שנות עישון רבות. לתשומת ליבם של הצעירים, בעיקר.

אפריל 1988, גנט, בלגיה, שם התקיים הפיינל פור בכדורסל לאותה שנה. באולם המשחקים נדחסים אלפי אנשים, רובם מישראל. הכרוז מבקש בפעם האלף להפסיק לעשן. איש לא שם. לא אנחנו, לא היוונים וגם לא האיטלקים והיוגוסלבים, שגם הם באו לשם בהמוניהם. אין פלא: לכולנו חינוך ים תיכוני/אדריאטי. חזרתי לבית המלון בהרגשה רעה. לא כל כך בגלל ההפסד של מכבי בגמר לטרייסר מילאנו, כמו בגלל מצבי הגופני הירוד שאותת לי שאני על סף התמוטטות.

שפעת? או אולי זו השפעתן ההרסנית של הסיגריות? את המחשבות קטע צליל הטלפון. ממערכת העיתון שלי בתל-אביב, ביקשו את רשמיי מהמשחק. קולה של המרכזנית נשמע לי כאילו בא מעולם אחר. הצלחתי בקושי לגמגם משהו, אני כבר לא זוכר מה, וביקשתי שתחזיר לי צילצול כעבור 30 דקות. הצעדים הבאים שלי: שטפתי את פני וראשי, הזמנתי כוס קפה משירות החדרים ו...הדלקתי סיגריה.

שירבטטי משהו לעיתון ונרדמתי. התעוררתי שוב לצילצול הטלפון. העברתי את דבריי לעיתון, כאשר ההרגשה הרעה, מלווה בבחילה ובשיעול חזק וטורדני, ממשיכה להשתולל בגופי. ואז, ברגע של ייאוש מהול בכעס, פתחתי את החלון, דחסתי את חפיסת הסיגריות לגודל של כדור טניס-שולחן והעפתיה מבעד לחלון.

למה מבעד לחלון ולא לסל האשפה שבחדר? ביקשתי, כנראה, להרחיקה עד כמה שאפשר מהישג יד. נותרתי עם המצית היקר. הוא שמור במגירה עד היום, זכר, או אם תרצו - מצבה, לימים שהיו. זה היה הרקוויאם לסיגריה, שמאז ועד היום לא חזרה לשפתיי, אך את הנזק הבלתי הפיך שנגרם - אני נושא עד היום.

הנושא לא היה עולה אצלי מחדש על סדר היום, אלמלא נתקלתי באחרונה במודעות לוח, בסטיקרים ובכל מה שזז. בצילום הנילווה אתם יכולים להיווכח עד כמה קל להפסיק: תנו לו (למפרסם) רק חמישה ימים ואתם עם הסיגריות גמרתם. ואיך עושים את זה? - תוך כדי עישון!

אני לא רוצה להרחיב את הדיבורים על השיטות השונות להפסקת עישון. בעבר הייתי כבר בסרט הזה והיום אני יכול לקבל בברכה כל צעד שיביא להקטנת הסחר בסיגריות. אינני מטיף ועומד בשער מול התופעה. אני לא מצליח להשפיע על בני משפחתי הקרובים ביותר, ומה לי לבוא לציבור הרחב בהצעה לחדול מעישון?

במחשבה שנייה - אולי באמצעות הסיפור האישי שלי, אצליח להציל, ואפילו אחד, מציפורני הניקוטין הממכר, כדי לתת משנה תוקף לחז"לינו שאמרו כי כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו.

את הבר-מצווה חגגתי כך: הוריי קנו לי אופני "ראלי" אופנתיות, בצבע כחול-כסף, וביום שלמחרת החלטנו, חבריי לכתה ואני, להתכנס להצגה יומית בקולנוע "זוהר" בשכונת שפירא. הסיבה? לא כל כך בגלל הסרט, כמו בגלל האפשרות שבאולם הקולנוע, שבו הוקרנו סרטים נו-סטופ, אפשר היה לעשן ללא הפסקה. ואם כבר לעשן - אז להתחיל מהטוב ביותר ו"פליירס" (מספר 6) הייתה הווירג'יניה המחוזרת ביותר בשוק.

מבין הסיגריות המקומיות היו "נלסון," "סופרפיין" ו"סטראנד ספיישל" המובילות, ומחיר החפיסה אז עמד על 17 וחצי גרוש. חצי גרוש עם חור, להזכיר למי ששכח. רק בהפסקות שבין סרט לסרט, וכאשר הודלקו האורות באולם, אפשר היה לראות מי ומי היו בין המעשנים. אפילו אזכיר את שמותיהם - גם על חוק ההתיישנות חלה כבר התיישנות, אך האמינו לי שכמה מראשי המשק העתידיים היו בין אלה שמצאו מקלט בקולנוע "זוהר", אולם שברבות השנים הפך לדיסקוטק נחשב בקרב בני הנוער, אך אז - עמד בתחרות עם קולנוע "תמר" ברחוב אלנבי, שגם הוא שימש מקום מקלט לבורחים מהשיעורים ומעשנים, מה עוד ששם כיכבו, בדרך כלל, כוכבות איטלקיות נודעות, ביניהן סילבאנה מאנגאנו הסקסית מכולן.

סיגריה רודפת סיגריה, חפיסה מצטרפת לחפיסה וכשאתה מגיע אחרי שנות עישון כה רבות לרופא, והוא מתבונן על צילומי הריאות שלך, אל תתפלא אם ישלח אותך מפניו בבושת פנים. זה, בכל אופן, מה שקרה לי, אחרי אותו פיינל פור בגנט בשנת 1988. באמצעות ד"ר מרק רוסנובסקי, רופא ההתאחדות לכדורגל, שטיפל בי באותה תקופה, ובהפנייה של רופאת המשפחה שלי, ד"ר אידה נגר, הגעתי לפרופסור (אז - ד"ר) מרסל טופילסקי, מומחה ברפואה פנימית ומחלות פנימיות ומחלות ריאה, מנהל החטיבה הפנימית ומחלקה פנימית ח' באיכילוב.

את הפגישה עם הפרופסור לא אשכח לעולם. הוא שלף את צילומי החזה שלי מהמעטפה החומה, הרים אותם בכיוון האור ואחרי כמה שניות בלבד פסק את פסוקו: "אתה יודע איך הריאות שלך נראות"? "לא", השבתי, אם כי מארשת פניו ידעתי כבר מה מצפה לי בהמשך, שאכן בא: "אתה איש ספורט ובלשון שלך אומר שהן ניראות כמו משחק בכדורגל בזימבאבווה בלילה, בלי זרקורים". בלי אומר הכניס את הצילום למעטפת ובמילים שאינן משתמעות לשני פנים הורה לי לעזוב את המקום. "תחזור אלי כשתפסיק לעשן ואז אולי אדבר אתך..."

את תשובתי המבויישת - "אבל, דוקטור, אני כבר לא מעשן שבועיים..." הוא כבר לא שמע. המכה השנייה שניחתה עלי באותו יום: התנשקתי עם ידידה והיא דחתה אותי: "לא רוצה להתנשק עם מאפרה..."

הבנתי שאני לבד ושקוע עמוק עמוק בעסק הביש. מהר מאד הגעתי למסקנה שמי שיכול לסייע בידי לצאת מהבור - הוא אני, עם קצת עזרה מחברים. ואז החלה ההתמודדות הגדולה עם מי שבמשך למעלה מ-40 שנים היו לשותפיי ולחלק בלתי נפרד מחיי: הסיגריות.

דלקת הריאות, שבאה בעקבות האירוע הניקוטיני בגנט, סייעה לי להתגבר על המשיכה לסיגריה. לא סלדתי ולא נגמלתי, אך הבנתי שבמצבי - לא אוכל לעשן בתקופה הקרובה. מדי פעם העפתי מבט חטוף במצית הדי-פונט המוזהב שלי, ליטפתי אותו בערגה והחזרתיו אחר כבוד למגירה.

כך חלפו להם הימים והשבועות, ואני בלי סיגריות. נכון שדלקת הריאות תרמה לעניין ונכון לומר שהפחד אחז אותי בכל פעם שנזכרתי בסיגריה. הימים שבהם לא נזקקתי כלל למצית, שכן הדלקתי סיגריה בסיגריה, בתוספת 20 ויותר ספלי קפה ביום, היקנו לי אולי תדמית של עיתונאי מעשן, חרוץ ושקוע כל כולו בעבודה, אך למעשה - ומי כמוני יודע זאת כיום - הסיגריות, הן שהפילו אותי ברשתן.

בנקודה מסויימת - כמעט ונשברתי. ביזמת בן משפחה, מומחה לרפואה סינית, ד"ר ראובן ברק, פניתי לדיקור. הגעתי למכון בזל, אל נעמי המטפלת, בנפש חפצה. עמי בחדר היו עוד כמה מטופלים, שעל פניהם ניכר כי הם באו רק כדי לצאת חובה. אני באתי בכוונה גדולה; הם באו כדי להעביר את הזמן ולומר שניסו.

לנסות זה לא מספיק. צריך לגלות נחישות. רק כך אפשר להיגמל ולומר NO MORE CIGARRETS.

נכון להיום, 17 שנים אחרי, "אני נקי," כמו שאומרים המתמכרים הכבדים - ולא רק לסיגריות.

נכון להיום, אני עדיין משלם את המחיר הכבד.

רוצה (באמת) להפסיק לעשן?

יג' עצות לכל מי שמבקש לחסוך מעצמו עתיד סבוך ומעורפל, הכל מנסיון אישי:

החלטת? זרוק את הסיגריה מהיד ושלח את החפיסה לפח הזבל או לכל הרוחות.

קשה לך? כן. החזק מעמד. אתה עוד לא בקריז. זה לא דומה לסמים.
תטפס על הקירות, תצעק על כל מה שזז, תגלה עצבנות כלפי הסובבים אותך. הכל שווה.

לפעמים תשתעל עד שלא תוכל יותר. שווה את המאמץ. זה יעבור.

אתה מרגיש שמשהו חסר לך? תאכל ותנשנש משהו. התשלום: תוסיף כמה קילוגרמים, אך זה כסף קטן בהשוואה למטרה.

אתה רוצה להתייעץ עם גורם מוכר, מטפל? - עשה זאת.

אתה מבקש טיפול רפואי, אולי דיקור יסייע לך? - הדרך פתוחה ודפי זהב מלאים במומחים.

זכור שאתה הוא הגורם החשוב במערכת. בלעדיך - לא יקום ולא יהיה דבר.

אל תהיה "אבו עלי" ואל תאמר ש"הרופא הזה לא יגיד לי מה לעשות". הוא כן. הרי לשם זה הגעת אליו.

אל תתווכח עם הרופא ו/או המטפל. הוא לא אוייב. הוא רוצה לעזור לך.

וחשוב לא פחות: בבואך אליו, "תן מעצמך" לפחות 51%; את שאר ה-49 הוא ישלים, בעזרתך כמובן.

כדי לא להיות "לוזר" - סמן לך מטרה ברורה. בדרך אליה הצב לעצמך תנאים וסייגים ואל תסטה מהם!

נ.ב. הפסקתם לעשן? שילחו 100 שקל לאגודה למלחמה בסרטן ותאמרו ש-NFC שלח אתכם.