אילו לא היה נרדם, היה ממשיך להחריב

י' בשבט, מלאו בדיוק עשר שנים להודעה הדרמטית של שרון, בראיון לעיתונאי יואל מרקוס מ'הארץ', על החלטתו לעקור את כל יישובי חבל עזה ולהחריבם עד דק. אומנם קדם לראיון הזה נאומו המפורסם בפורום הרצליה, בו טבע את המונח 'הינתקות', אבל באותו יום, י' בשבט תשס"ד, הבהיר שרון בדיוק למה כוונתו: עקירת כל יישובי חבל עזה, עד האחרון שבהם.

החודש לפני שמונה שנים שקע שרון בתרדמת הארוכה שלו, ארוכה יותר מכל שנות ישיבתו בלשכת ראש-הממשלה, בלי שהספיק להסביר מה בדיוק היה ההיגיון במהלך הזה.

בציבור קיים ויכוח באשר ליחסו האמיתי של שרון למפעל ההתנחלויות. ישנה טענה ששרון פעל להקמת יישובים ביהודה ושומרון מתוך ראייה אופורטוניסטית, של דאגה לעצמו, על בסיס ההבנה שבכך הוא מסייע לעצמו, וברגע שלא היה לו צורך בכך, שינה טעמו והפך את המתנחלים לאויביו. אני כופר בטענה הזו מכל וכל. כששרון הקים התנחלויות, הוא באמת האמין שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. יחסו החם של שרון להתנחלויות לאורך כל השנים, לא היה רק עניין פוליטי. נפשית הוא באמת הרגיש קשר נפשי עמוק אליהם - כולל בחבל עזה.

"בכל לילה שאני מסתכל מהחווה שלי על הר-חברון, ורואה את האורות של היישוב נגוהות, אני רגוע" אמר פעם לראש מועצת הר-חברון צביקי בר-חי. גם כשהיה כבר ראש ממשלה, בי"א באייר תשס"א, אמר בביקור שערך ביישוב עצמונה, בגוש קטיף: "אני סומך עליכם, כי אתם אלו שחיים כאן. אתם החזית וגם הגב של עם ישראל, ועל זה כולנו צריכים להודות לכם על עמידתכם. אין לי ספק, ולו ברגע אחד, בצידקתו המוחלטת ובזכותו המלאה של עם ישראל על ארץ ישראל. הבטתי בעיני הילדים, ואני רוצה לומר לכם, אי-אפשר לנצח אתכם, ואי-אפשר לנצח את העם היהודי. פשוט אי-אפשר. מדובר כאן במאבק ממושך. זה לא ייגמר ביום אחד. המאבק הזה כאן הוא זה שקובע. זה הביטחון של מדינת ישראל".

"אני לא מתכוון לעקור שום יישוב יהודי"

למרכז להנצחת מורשת גוש קטיף בניצן הגיעה בשבוע האחרון הקלטה נדירה של שרון, בראיון שערך עמו העיתונאי משה פריאל, במהלך ביקור של שרון בבאר-שבע.

זה היה שבועות ספורים לפני הנאום המפורסם בהרצליה שבו הודיע: 'הינתקות'. פריאל שאל את שרון: "העיתון הבריטי 'פוריין ריפורט' פירסם אתמול ואני מצטט: 'במידה ויימשכו הפיגועים, יש בכוונתך להגיב בצורה קשה ביותר כנגד הפלשתינים, ולמחרת לעקור התנחלויות, בעיקר בחבל עזה'". תגובתו של שרון, כפי שהיא נשמעת בבירור בהקלטה של פריאל, הייתה מהירה והחלטית: "תראה, תרשה לי להתייחס לחלק השני. אני לא מתכוון לעקור שום יישוב יהודי, ולכן כל מפיצי השמועות האלה, למיניהם, אין להם כל יסוד. אתה רואה, אני נמצא פה עם שר הבינוי, סגן שר הבינוי, מנכ"ל משרד הבינוי, הכל בינוי. לא הורסים אלא בונים".

אני משוכנע ששרון אמר אמת לשעתה בראיון הזה לפריאל. זה היה, להערכתי, בתקופה שבה עדיין קיווה שיצליח להוריד מעל ראשו את איום כתב האישום בלי להחריב את גוש-קטיף, עד שבנו גלעד וכל אוהביו הוויסגלסים והאדלרים הצליחו לשכנע אותו שאין לו ברירה: רק החרבת ההתיישבות ברצועה תציל אותו מתא האסיר בכלא - כפי שאכן הוכח שצדקו.

"הוא נראה חולה, הוא הפך לאדם אחר"

גם אחרי שהחליט על ההינתקות, הוא לא האמין בה. כך מעיד שר הביטחון דהיום משה יעלון, הרמטכ"ל בימי אותה החלטה, בספרו 'דרך ארוכה קצרה' על התרשמותו משרון (עמ' 170): "מרגע שעלה רעיון ההינתקות, שרון היה ראש ממשלה אחר... גם מבחינה פיזית חל בשרון שינוי. תחילה לא הבחנתי בכך, אבל אחרים העירו את תשומת לבי ואמרו לי שהוא נראה חולה. ואכן, הוא הפך לאדם אחר. הוא איבד את החיוניות שלו...". שרון אכן היה אדם אחר, 'אחר' במלוא המובן התלמודי של המילה.

ולכן אין לי ספק, שאם שרון לא היה נרדם לפני שמונה שנים, היה ממשיך בהחרבת היישובים ביהודה ושומרון, אם לא עד לקו הירוק בוודאי עד גדר ההפרדה.

התבוסה שהנחילה לו מועצת יש"ע במשאל מתפקדי הליכוד, למרות שבהמשך 'ציפצף' על התוצאות, כל כך צרבה לו, עד שהפך לשונא ההתנחלויות בכל נפשו ובכל מאודו. לא היה עוד ראש-ממשלה בתולדות מדינת ישראל שהיה כל-כך עוין ושונא את כל מפעל ההתנחלות. אצל שרון, סיפר לי פעם אחד ממקורביו, לא היה מצב ביניים ביחסים אישיים: או שאתה איתו עד הסוף, או שאתה נגדו עד הסוף. מרגע שמועצת יש"ע הביסה אותו במשאל המתפקדים, שרון סימן אותה כאויבת. מאותו רגע שרון הפך להיות האויב מספר 1 של ההתיישבות לא רק בחבל עזה, אלא גם ביהודה ושומרון. עיקר מאמציו כעת היה להחריב את ההתיישבות, יציר כפיו, בכל דרך. כל מי שעתיד ההתיישבות יקר לו, צריך להודות לקב"ה על שמונה השנים האחרונות בחייו של אריק שרון.