מאה שנים שהיו, מאה שתבאנה

לא חלפו ימים רבים מאז האחד בינואר ו"14" כך, פשוט "14", הוא שוב תאריך. אכן, 2014, אין ספק, אבל עודני ילד גם אחרי הראשון בספטמבר 1939, לתוך ראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת, שמעתי אומרים "14" או "14-18" כשדיברו באימי המלחמה. לא קראו לה עדיין "מלחמת העולם הראשונה" כי לא הייתה מודעות שיש שנייה. קראו לה "המלחמה", או "מלחמת העולם", או "הנוראה במלחמות, המלחמה שאימתה תעביר מן העולם כל מלחמה אחרת". עכשיו, מאה שנה אחרי, "14" בלי אלף תשע מאות, פשוט 14, עוד יושב לו בפיתחו של תא מתאי מוחי כשלט כניסה למוזאון הפרטי והאישי שנבנה בתוכי להנצחת הטירוף ששמו מלחמה.

לא הייתי בעולם ב-14. הייתי בעולם ב-" 39-45" וחוויתי וראיתי טירוף גדול ונורא מטירוף "14-18" וקשה לי להבין, אי-אפשר לי להבין, מדוע שלט הכניסה הזה לעקד האימה והשיגעון ששמור בראשי, קבוע על המלחמה ההיא שעכשיו קוראים לה "ראשונה", ולזו שהשתוללה אחריה "שנייה" ולא "אחרונה", מפני ששוב אין הדעת בתבל של היום מסוגלת לומר "אחרונה" כי תבל כמו יודעת שזה עלול להיות שקר מעורר חמלה, אף על-פי שלא נראה כביכול שכך יהיה.

"14" שקול בעבורי כנגד מאה, מאה שנים בחמשת אלפי שנות ההיסטוריה האנושית הידועה, בהן כרו בני אדם מוכי חרדת הישרדותם מאה מיליון קברים, מיליון לשנה, מיליון לשנה, של מתים שהומתו, שהורעלו, שהוחנקו, שנטבחו, שנקברו חיים והיו כדומן על פני אדמה שנחרשה בלהבי פצצות, שנשרפו והיו כאפר שפוזר בשדות ובקרחות יער, מאה שנה של מאות מיליונים שנעקרו ממקומם, והוליכו שכול, ויתמות, ואלמנות, ממקומם אל כל פינות וקצוות הארץ, מאה שנה של קדמה במדע, וברפואה, ובטכנולוגיה, ובתעשיות הידע, מאה שנה של אמונה באמנות הזכויות של הילד, והאיש, והאישה, והזר, והפליט שלא היו כמותם מאז ומעולם, והשניים- החיים והמוות- הלכו להם מאה שנה יחדיו כאילו נועדו, החיים החותרים לנצח חבוק עם המוות הנוחת בשאול של עכשיו תמידי. מאה נוראה, נוראה יותר משיכולים היו כל נביאי הזעם והקץ להעלות בחזיונות אפוקליפטיים, נוראה יותר משיכול היה השטן, שנברא לפני המאה הנוראה הזאת, לנבא אותה בקהל הדמונים היושבים צמאים לנוראות מתחדשות לרגליו.

בספרי דברי הימים ובבתי הספר הרואים עדיין את ההיסטוריה כשרת על של מלכים שבונה לו פונדקי אירועים על תילי תאריכים, תתחיל המאה הנוראה הזאת בסרייבו, כשהמתנקש הבוסני- סרבי, גבריאלו פרינציפ, סחט את הדק אקדחו וירה בארכידוכס פרנץ פרדינד מאוסטריה וברעייתו סופיה, הדוכסית לבית הוהנברג ב-28 ביוני באותה שנה, ורצח אותם. חודש, בדיוק שלושים יום לאחר מכן, לאחר סידרה של תמרונים דיפלומטיים הזויים וצבאיים מגלומניים, ואולטימאטומים חלולים שלא כובדו כמצופה, פרצה המלחמה שלא תמה אלא ב-11 בנובמבר 1918.

אפשר כמובן לראות את זאת כך. בפשטות. בפשטנות. בקיצור. באמות מידה של מבחני טריוויה. ב'לעוף על המיליון'. אפשר להמשיך באותו נוסח. לדבר על מעצמות שהתפוררו, על מנצחים שכאילו השפילו את המובסים ושתלו בהם רגשי נקם שלא ניתנו לשליטה, על משברים כלכליים, על עולמות שפשטו רגל והמונים שפשטו יד, על שנאה כאידיאולוגיה, ועל קסנופוביה כפילוסופיה, ועל לאומנות כתקווה משיחית, ועל מנהיגים פסיכוטיים שהכניעו את המנהיגים השפויים חסרי חוט השדרה, ועל חבל הרוהר, ועל מינכן, ועל דכאו, ועל בליצקריג, ועל ציקלון ב' ועל משרפות באושוויץ, ועל הירושימה ועל נגסאקי.

אפשר, והכל יהיה נכון, והכל ישלח את הלומד אל הארכיונים ואל הספריות ואל אתרי הזיכרון, אבל זה לא יעזור לעוף על מאה המיליונים שבעצם אי-אפשר בכלל להבין למה בני אדם שנבראו בצלם הכניסו אותם לדברי ימי האדם שנברא בצלם, כנרצחים שמשנים לכל עתיד את דברי ימי האדם לאורכם ולרוחבם של כל ימי ההיסטוריה שלו והופכים אותו ליצור היחיד בין יצורי תבל המסוגל לתת לפתולוגיות שנשתרגו לתוך ישותו כמאתיים שמות מדעיים, מ-Acute stress disorder ב-A ועד ל-Trichotillomania ב-T.

בכל מאתיים, פחות או יותר, הגדרות של מחלות הרוח המתבייתות באדם, אין הגדרה למחלה של מלחמה על בעצם לא כלום, להתפרצות קולקטיבית חסרת שחר שכל נפתולי סיבותיה ומחולליה מסתירים למשך עשורי מחקר בלתי נלאה בכל שפות העולם את העובדה שהסיבה הנכונה האמינה האחת של ההתפרצות הזאת היא רק סיבה אחת: האדם.

שוב, בספרי דברי הימים המודפסים חדשים לבקרים ובבתי הספר בהם מאמינים באלומות זרקור שלהם על האפלה של הזולת, יש במאה השנים האחרונות האלה טובים ורעים, רשעים וצדיקים, תליינים וקרבנות חסרי ישע חפים מכל עוון חוץ מעוון היותם על פני הארץ, והחיים מחלקים את המתים, מי לזרי דפנה ומי לאותות קלון, מי לתהילה ומי לדיראון, ורק האמת שהכל מדיחים ומגלים אותה מן המקומות שנוכחותה אינה נוחה להם, מתפללת שיום יבוא ומתוך הטירוף הקולקטיבי הזה ייבדלו הרוצחים מן הנרצחים, הסוטים מן התמימים, חסרי הלב והדעת מן הילדים והילדות שנבלו בטרם יפרחו, אלה לשמצה ואלה לכבוד.

מאה שנה אחרי, צריכים עוד מאה שנה להקדיש לגאולתה של האמת הנידחת הזאת כי אחרת אין תקווה, כי אחרת, אין העולם הזה כדאי לא לתורה שניתנה בו, לא לספרי החוכמה שנכתבו בו, לא לשירה שהרעידה לבבות בתוכו, לא לניגונים, לא ליפה, לא לטוב, לא לישר, לא לצדק, לא למידות השוקלות את החיים על-פי ערכם ולא על-פי מחירם.

באלפיים ארבע עשרה צריכים להתחיל מאה שנה של חשבון נפש כזה על מאה שנה של עלבון נפש שהיו. בכל העולם. בכל ארץ וארץ. בכל אי-מאיי הים. גם כאן. אחרת, תצאנה מאה השנים הבאות, ולא נדע גם אם מאוד נשכיל, מה היה לנו במאה השנים שתמות עכשיו ומה האמת לאמיתה, ומה איננו אלא המשכו של שקר שרותם את סוסיו לעגלת האדם.