אתם יודעים למה בית המלוכה הבריטי לא יבוטל, לפחות לא בעתיד הנראה לעין? כי רבבות אנשים מתפרנסים ממנו. אני לא מדבר על הצוות הישיר של הארמונות; הם עולים לא-מעט ואפשר לחסוך את משרותיהם. אני מדבר על כל מה שמסביב: יש עיתונאים מיוחדים לענייני בית המלוכה, יש המוני צלמים המכרכרים סביב כל נסיך ונסיכה, יש אין-ספור מזכרות הקשורות למשפחת המלוכה ולאירועים שלה, יש הרבה מוכרים של אותן מזכרות, יש מדריכי סיורים בארמונות, המון עיתונים נמכרים בין היתר בזכות משפחת וינדזור. כל זה ביום-יום, ותכפילו את זה פי כמה כאשר יש חתונה, לידה או הלוויה.

גם בית המלוכה עצמו עושה לא מעט כסף ממזכרות כאלו. בחנות הרשמית של ארמון בקינגהאם אפשר לקנות קישוטים לחג המולד תחת הכותרת "חג המולד הראשון של התינוק" - הנסיך ג'ורג' כמובן; יש גם ספר רשמי על ילדי בית המלוכה במאות השנים האחרונות; אפילו הוטבע מטבע רשמי לרגל הטבלתו של ג'ורג'. דומה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, בה בני המעמד הנמוך סוחרים בבני אדם שהם בני המעמד הגבוה.

לא בטוח שאפשר לכמת למספרים את ההכנסות סביב בית המלוכה ולהגיע למסקנה האם הוא כדאי מבחינה כלכלית. אבל גם אם מישהו יעשה את החשבון ויגיע למסקנה שעדיף לסגור את העסק, תקום כזו צעקה מצד כל מי שיאבדו את פרנסתם - עד שקשה לראות ממשלה שמצליחה להעביר את זה בדעת הקהל ובפרלמנט.

מלחמותיה של בריטניה בכלל ומלחמת העולם השנייה בפרט מורגשות היטב במרכז לונדון, והן לא הולכות לשום מקום. לקראת מלאת 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט הקרוב, חנויות הספרים כבר מציעות פרסומים חדשים. אנדרטה מרשימה לזכר חללי חיל-האוויר בקרב על בריטניה נחנכה ב-2005. מיזם אינטרנטי עוסק ברישומם של כל החללים הבריטיים מאז 1914 ועד היום. האנדרטאות הרבות זוכות לתחזוקה שוטפת ולפרחים תמידיים.

לצד אלו מצויים המוזאונים הנפלאים, מהטובים בעולם בתחומם: מוזאון המלחמה האימפריאלי, מוזאון חיל האוויר, הספינה "בלפסט" ועוד. וכל זה כמובן לא בא על חשבון היותה של לונדון אחת מבירות התרבות והאמנות של העולם, כך שהיסטוריה צבאית אינה עומדת בניגוד להישגים ביתר תחומי העשייה האנושית.

ואצלנו? דוחקים את האנדרטאות לבתי הקברות ולצמתים מרוחקים (כמו אלו של גולני ומשמר הגבול). המוזאון המרכזי היחיד של צה"ל - בתי האוסף - הוא מיושן ומשעמם למדי. הבריטים גאים, ובצדק, על כך שניצחו במלחמות צודקות שנועדו להגן על הדמוקרטיה. דומה שאנחנו סובלים מרגשי אשמה על כך שניצחנו במלחמות צודקות עוד יותר, שנועדו להגן על חיינו ועצם קיומנו.

תראו את התמונה הזאת, שצילמתי השבוע בחנות הספרים Foyle's, אחת הגדולות ביותר בלונדון. רואים משהו יוצא דופן? לא? רמז: זה לא צומת וזה לא סטימצקי. יודעים? עדיין לא? אז אני אגיד: אין כאן שום מבצע. לא 1+1, לא שניים ב-80 ולא ארבעה ב-100. ובכל זאת, החנות הענקית הזו שוקקת אדם ועומדת לעבור למבנה גדול עוד יותר בליבה של לונדון.

למען הסר ספק: זה לא שתפסתי פינה בחנות שאין בה מבצעים כאלו. פשוט אין, בשום מקום. ב-Foyle's נותנים כבוד לספר, למחבר, למעצב, למו"ל. גך גם בחנויות הגדולות האחרות: Hatchard's ברחוב פיקדילי ורשת Waterstone. לא מוכרים שם ספרים כמו שבמרכולים מוכרים סלטי פירות: שניים בחמישה ליש"ט. עם כל הכבוד לסלטי פירות, היחס לספרים צריך להיות שונה בתכלית. ספרים אינם קומודיטיס, ספרים לא קונים בקילו ועל המטר. ספרים הם יסוד התרבות והידע האנושיים, וכך צריך להתנהג כלפיהם.

כאמור, העובדה שהספרים נמכרים במחיר מלא אינה גורמת לקונים להדיר את רגליהם מהחנויות. לאורך רחוב צ'רינג קרוס ספרתי שש חנויות ספרים בטווח של 300-200 מטר מ-Foyle's, וזו כמובן ההוכחה הטובה ביותר לכך שיש רווחים בעסק. משום שכאשר המוכר מפגין כבוד, גם הקונה מפגין כבוד ואינו מצפה לקנות ספר כמו אננס.

ללונדון יש מאז 2010 מוזאון יהודי יפה ומרשים. תצוגת קבע מרתקת על תולדות יהדות בריטניה, תצוגת קבע שנייה המסבירה את היהדות באמצעות עשרות פריטים יפהפיים, ותערוכות מתחלפות. הנוכחית היא על יהודים בכדורגל האנגלי: החל מהשחקנים הראשונים שבין המהגרים ממזרח אירופה, דרך מועדונים אהודים וכלה בבכירים בהתאחדות הכדורגל המקומית.

מצד שני, משהו מאוד חשוב חסר שם. בתצוגה על יהדות בריטניה מוקדש, מטבע הדברים, מקום לשואה. החלק הבולט עוסק ב"קינדרטרנספורט" - העברתם לבריטניה של אלפי ילדים יהודים מגרמניה ואוסטריה. בהחלט מבצע ראוי לכל שבח שהציל את חייהם. אבל אין כאן מילה וחצי מילה על סירובה העיקש של ממשלת הוד מלכותו לפתוח את שערי ארץ ישראל בפני רבבות יהודים נואשים נוספים, מהלך שגם הוא לבטח היה מציל את חייהם. אין כאן מילה וחצי מילה על המאבק של היישוב היהודי בארץ נגד ממשלת המנדט, במיוחד לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה.

אני לא מקבל את ההסבר האפשרי, לפיו האירועים הללו לא נגעו ליהדות בריטניה. לראשי הקהילה הייתה עמדה בנושא והם פעלו מול הממשלה המקומית; בכירים בסוכנות היהודית, ובראשם חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, ישבו בלונדון - דרך קבע או לתקופות ממושכות. כך שהשנים הללו בהחלט נוגעות במישרין ליהדות בריטניה. אני מציע לראשי המוזאון היהודי לקפוץ לתצוגת השואה במוזאון המלחמה האימפריאלי. שם, בגוף ממשלתי לגמרי, האמת על אטימותה של בריטניה בזמן השואה מוצגת ללא כחל וסרק.

ההסבר האפשרי היחיד - והעצוב - הוא שמקימי המוזאון לא רצו להרגיז את הממשלה. ככלות הכל, כאשר אתה מצפה שהנסיך צ'רלס יחנוך את המפעל שלך - כפי שעשה - אתה לא מזכיר אירועים לא נעימים כאלו.

אם יש משהו בו אני מקנא בבריטים, זה ארכיון המדינה שלהם. כבר הייתי בו כמה וכמה פעמים, כולל השבוע, ובכל פעם מחדש זוהי חוויה אדירה.

תבינו רק במה מדובר: ארכיון של אימפריה המשתרע על פני 1,000 שנים, למעלה מ-150 ק"מ של מסמכים, 1,700 תיקים המועברים למעיינים מדי יום, 600,000 בשנה. הקטלוג של הארכיון נמצא כולו באינטרנט ואפשר לבוא מוכנים עם רשימת התיקים לעיון. השירות כמובן ממוחשב, התיקים מגיעים בתוך לכל היותר שעה, ובזמן ההמתנה אפשר לבקר במוזאון הקטן, להיכנס לחנות או לשבת בקפיטריה. צילום המסמכים נעשה בשירות עצמי והארכיון גם מאורגן לשימוש במצלמה דיגיטלית, עם חצובות מיוחדות על השולחנות שליד החלונות. יש כאן למעלה מ-350 עמדות ישיבה לחוקרים, ולמרות שכמעט בכל רגע נתון יש לפחות 200 איש באולם - נשמר שקט מופתי.

אני משווה את זה לארכיונים שלנו והלב נחמץ. הצוותים המסורים בארכיונים הציבוריים בישראל עושים עבודה נפלאה, אך בדרך כלל הם לא מקבלים את המשאבים הדרושים, ודומה שמישהו מעליהם לא מבין במה מדובר. דוגמה בולטת: ארכיון המדינה שלנו הצטווה להעביר את המסמכים לערד, שם חם ויבש - אבל גם בלונדון הקרה והרטובה מצליחים לשמר את המסמכים בבניין בו נמצאים חדרי הקריאה. התוצאה היא, בארכיון המדינה שלנו מחכים שבועיים לקבלת התיקים, ואילו בלונדון מקבלים אותם לכל היותר בתוך שעה.

עם קצת מחשבה, אפשר להפוך את הארכיונים הישראלים למקורות הכנסה: יותר פרסומים, קפיטריה (או לפחות מכונות שתייה וחטיפים), מזכרות וכדומה. נכון שאנחנו לא בריטניה, אבל גם לנו יש הרבה היסטוריה חשובה, וראוי שהיא תהיה נגישה בצורה המתאימה למדינה מערבית במאה ה-21.

המון מוסלמים אדוקים מסתובבים בלונדון, וליתר דיוק - מוסלמיות אדוקות. אפשר לזהות אותן על-פי כיסוי הראש, כאשר חלקן גם מקפידות על רעלות שרק עיניהן מבצבצות מתוכן. הגברים המוסלמים לבושים בצורה מודרנית לגמרי, כך שהם שולחים רק את נשותיהם להקפיד על כללי הצניעות.

במחשבה ראשונה, זה די מפחיד. האם האיסלאם הקיצוני מגיע ללב-ליבה של התרבות המערבית? ומה יקרה אם וכאשר דרך החיים הבריטית לא תמצא חן בעיני הרעולות ובעליהן? אבל במחשבה שנייה, התמונה הרבה יותר מורכבת. המוסלמיות הרעולות מסתובבות ברחבי העיר, עושות קניות, קוראות עיתונים בריטיים, משתמשות בסמארטפונים, בקיצור: חיות לגמרי את החיים המודרניים. איכשהו לא נראה סביר, שיום אחד הן יקומו ויבעטו בכל זה.

יכול להיות שדווקא המוסלמים הדתיים הללו, בניגוד לחלק מן החרדים היהודים, מצאו את הדרך לשלב בין אדיקות לבין מודרניות. הם מקפידים על מצוות הדת, לא מתביישים להפגין לעיני כל את אמונתם, ומצד שני - כאמור - לוקחים מלוא חופניים מן השפע וההתקדמות שמציע המערב. אז אולי העתיד יותר ורוד מכפי שנדמה.