אוח אוח אוח, איפה את, ציונה?

קודם כל חייב אני גילוי נאות שיסביר, למה התבאסתי בשבועות האחרונים ובעיקר בימי שישי. לאחר שקבעתי עובדה ונולדתי בבית חולים "הדסה", שהיה קרוי בשנותיו האחרונות - קודם שנהרס - "בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח", הביאו אותי הוריי לדירתם ששכנה בקטע הזה של הרחובות הקטנים הסובבים את רחוב דיזנגוף של פעם. שם גדלתי, בגרתי והייתי - לא פעם אחת ולא פעמיים - צד למלחמות העקובות מדם שפרצו בין השכונה שכללה גם את רחוב מגוריי לבין שכונת נורדיה של פעם. מי שרוצה להכיר את שכונת נורדיה שיחפש צילומים בגנזכים השונים. כיום שוכן במקום מרכז הקניות המוכר וידוע בשם "דיזנגוף סנטר".

גדלתי באזור שהשתרע והתפרש משדרות קרן קיימת של אז לבין שכונת נורדיה, כשרחוב דיזנגוף שולט בגאווה על כל הסובב והנסבב לו, כולל שתי תחנות הדלק שהיו ממוקמות בו. האחת - בפינת רחוב גורדון והשנייה - בפינת רחוב אסתר המלכה. בשבתות הלבישה אותי אמי המנוחה מחלצות ונהנתה להציג - קבל עם ועדה - בן יקיר שלה (כן. כן. הכוונה אלי!), פאר היצירה, ברבים. כששתי ידיי אחוזות בידיהם של מי משני הוריי המנוחים, חליפות, עשינו דרכנו אל כיכר דיזנגוף, שאותם ימים לא ידעתי שקרויה היא על שמה של צינה, אשתו של מאיר דיזנגוף. כך פיצתה עצמה אמי על שנות הרזון - מחמת היותי תינוק צנום ובלתי יפה בעליל, במושגים של אז - בהן נאלצה להלך עמי כשאני בעגלתי, ברחוב ריינס, במקום ברחוב דיזנגוף. בזכות מסעותיי ברחוב ריינס לא נצבטו לחיי בצביטות חיבה מיותרות...

כשבגרתי, החלטתי כי אם כבר נגזר עלי מחמת צוק העתים, להעתיק מקום מגוריי, הרי את משרדי אשכן בסמיכות למקום שבו עברה עלי ילדותי בנעימים. כך היה. מצאתי מקום למקם בו משרדי, שהיה מרחק רחובות אחדים מהמקום בו שכנה דירת הוריי. כך מצאתי עצמי מהלך שוב, כבעבר, ברחובות ילדותי עד כי דומה עלי שמעולם לא עזבתי דירת הוריי וכל חיי חייתי, באתי ויצאתי, ממקומות ילדותי ושבתי אל מקומות ילדותי. עם השנים השתנתה הסביבה. החייט נפטר לבית-עולמו. תחנות הדלק בדיזנגוף נהרסו, אבל עדיין מצאתי נחמה בשרידי שרידים שנותרו.

כך זימנו לי חיי האפשרות לייצג את מוישל'ה איש כסית ז"ל בתביעת הפינוי שהוגשה נגד "קפה כסית". הרגשתי כי סגרתי מעגל. כסית שעברתי לידה, בדרכי אל דירת הוריי ומדירת הוריי אל שאר מחוזות ילדותי ומביט אל תוכה, מעשה ריחוק - דרדק סקרן המחפש פרצופי מפורסמים - מסרה גורלה בידיי. אני אמור הייתי להילחם על חייה.

לימים, משלא שולם שכר טירחתו של עורך-הדין שייצג בעלי הבניין בו שכן הקפה המפורסם, תבע הוא שכרו מהם. אחד מחבריי למקצוע גילה אוזני שעורך-הדין תבע שכר טירחה מיוחד וגבוה מהרגיל, "שכן הוא הופיע נגד שטנגר". במהלך בוררות זו - כדי להצדיק גובה שכר טירחתו הנתבע - הציג אותו פרקליט עשרות בקשות שהגשתי, כדי למנוע פינויים של "קפה כסית", מוישל'ה ואמו המנוחה מהמושכר. "הוא אמר בבוררות שאתה טרדן ופעם אחת אפילו טענת שעות, החשמל כבה באולם והשופט - שהיה עייף ממך - ניצל זאת לדחיית הדיון. כך מנעת הוצאת צו מניעה זמני שימנע שימוש במושכר", אמר הקולגה, משועשע. צחקתי בקול. בפתע הרגשתי שוב נער פוחז, פורק כל עול.


"זו כבר לא עוגת הגבינה של פעם"


מוישל'ה נפטר לבית-עולמו מזה שנים. "קפה כסית" נסגר והמקום נותר בשיממונו, אך לא לאורך זמן. מקומו של "קפה כסית" נתפס בידי בית-קפה בשם "אידלסון 10". את "אידלסון 10", הכרתי, דרך מקרה, בשיטוטיי ברחובות עיר. נכנסתי לבית-הקפה הקטן ששכן באותה כתובת. הצצתי ונפגעתי. ראיתי אישה עמלנית ותזזיתית משהו, נכנסת ויוצאת מהמטבח, שעה שכרסמתי, בהנאה, מאפה כזה או עוגה אחרת שיצאו מבית-המאפה שלה. שמה ציונה. ציונה הרשקוביץ נעניתי לשאלתי, ואף הובהר לי שהיא המביאה ומוציאה במקום. קשר של אהבה נקשר מאז בין כרסי התופחת, מחד-גיסא, לבין העוגות המעולות שטרחה היא עליהן, מאידך-גיסא.

לפני כחודש ימים אמר-בישר לי שני מהמכבסה שממול שציונה מכרה את בית-הקפה שלה. מקריאה במדור הכלכלי של "כלכליסט" נמצאתי למד, כי הקונדיטוריה ובתי הקפה יפוצלו. אחד מהשותפים שרכשו את רשת בתי-הקפה "אידלסון 10", רואה-החשבון טל כרמון, מסר בתגובה לידיעה בדבר מכירת "אידלסון 10", כי: "אנחנו גאים ברכישה הזאת. ציונה לקחה את המותג דרך ארוכה מאוד ואנחנו רוצים להמשיך את הדרך הזאת, תוך מתיחת פנים לרשת, מתוך ראייה שבלי העבר אין עתיד. לגבי הקונדיטוריה, אנחנו נמשיך להשתמש במתכוני הרשת והמוצרים יישארו זהים. כרגע אנחנו יושבים עם ציונה הרבה כדי ללמוד ממנה את החזון שלה, ומשם לפתח את זה הלאה".

החבר'ה שלי, שהתרגלו לטעמה הנפלא של עוגת הגבינה, שפינקתי אותם בערבי שבתות כשאני מחסיר הנאה מפי, התלוננו ש"עוגת הגבינה היא לא כמו פעם". ביררתי עובדות והתחוור לי שהם צדקו. הבעלים החדשים אינם עובדים עוד עם הקונדיטוריה עמה עבדה ציונה בעבר. לכן "השתנה" טעמה של עוגת הגבינה הנפלאה. על המקום חתכתי. אני לא מוכן לשלם 180 שקל שחסכתי מפי, עבור עוגת גבינה אחרת, שטעמה שונה, אבל מחירה זהה לעוגת הגבינה הנפלאה שעליה חגגו - בעבר - החבר'ה שלי.

זו הסיבה לביאוס שתקף אותי לאחרונה. אבל לא אלמן ישראל. ה"אידלסון 10" החדש הוא פטיסרי קטנטן וחמוד בשם "לה בון פטיסרי", שנמצא ברחוב בזל 40 בעיר. דבורה ואלברט שמפטפטים צרפתית שוטפת (למרות שדבורה במקורה משבדיה) הקימו גן עדן צרפתי של עוגות מדהימות. בחנוכה האחרון רבצנו שם וכל יום הדלקנו נרות עם סופגניות או משהו אחר. לא גיליתי אז למסכנים שנאלצו לגמגם שירת ששת בתי ה"מעוז צור", עד תום, מאיפה הגיעו הסופגניות המצוינות האלה שחוסלו בשניות. האמת, "לה בן פטיסרי", ראויה לרשימה נפרדת. בינתיים למי מכם שיש לו זמן פנוי, שישב לו שם, בבזל 40, על קפה אולה או קפה יורד עם איזה מלפי גזעי שאנחנו - פרימיטיביים שכמונו - קוראים לו קרם שניט ויהרוג עצמו איך לא עשה זאת קודם לכן. למרות שהעיתונים שם הם בעברית, הרי האווירה היא צרפתית לחלוטין. תשאלו את הצרפתיים האלה - שאני לא יודע מאיפה יש להם זמן לשבת בשעה עשר בבוקר על קפה גזעי עם עוגה תותחית ולחגוג כאילו אין מחר ואין מס הכנסה באופק - אם הם לא יושבים בפריז.