מעצרים במחשכים

בית המשפט המחוזי מרכז האריך (יום ג', 4.2.13) עד החלטה אחרת את האיסור לפרסם את שמותיהם של הקבלנים החשודים במתן שוחד לעו"ד רועי בר. זוהי דוגמה נוספת לתופעה מסוכנת ההולכת ומתרחבת בבתי המשפט: איסורי פרסום הנובעים משמותיהם של החשודים ומזהותם של עורכי דינם, ולא מסיבות לגיטימיות שנקבעו בחוק.

רבבות בני אדם נעצרים מדי שנה, מאות מובאים מדי יום לבתי המשפט ברחבי הארץ. לרובם המכריע אין עורכי דין מהשורה הראשונה, לרבים מהם אין עורכי דין בכלל. שמותיהם מותרים בפרסום ללא כל סייג, ובלי שמישהו בכלל חושב אחרת - משום שכך נקבע בחוק.

לעומת זאת, כאשר יש עצורים מהמאיון העליון, אלו שיכולים להרשות לעצמם עורכי דין הזוכים לכבוד מיוחד מצד השופטים, פתאום הכללים משתנים. פתאום יש בקשות לאסור את פרסום שמותיהם, פתאום יש דיונים ארוכים, פתאום יש איסורי פרסום, פתאום יש עיכוב של פרסום השמות, פתאום יש ערעורים למחוזי.

אולם ובו 8 מיליון מקומות

הבה ונחזור לעיקרון היסוד: פומביות הדיון. כל דיון פתוח לכל אדם, למעט במקרים יוצאי דופן. משמעות הדבר היא, שכל אחד מאזרחי המדינה יכול להיכנס לכל אולם מעצרים, לשמוע כל דיון ולדעת את שמו של כל עצור. לו יצויר שניתן היה להקים אולם ובו 8 מיליון מקומות, יכולים היו כל אזרחי ישראל לבוא ולשמוע את שמותיהם של כל העצורים. מאחר שזה בלתי אפשרי רק מבחינה טכנית, מייצרת התקשורת את פומביות הדיון. אי-אפשר לקחת את הצד הטכני, זה שלא מאפשר לכל אזרח לשמוע כל דיון, ולהשתמש בו כדי לפגוע בעיקרון הבסיסי.

פומביות הדיון היא עיקרון חשוב ביותר במערכת המשפט של מדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית לא עוצרים אנשים במחשכים ולא מאריכים את מעצרם בדלתיים סגורות. במדינה דמוקרטית יודעים הכל מי נעצר, וכך יכולים מתלוננים נוספים להתייצב מחד-גיסא, ומי שיש לו מידע על העצור יכול להציגו מאידך.

יש כאן עוד מרכיב: מידע חיוני לציבור בבואו לקבל החלטות יומיומיות. הציבור מחליט האם הוא רוצה לבוא במגע עם מי שיש נגדו חשדות כאלו ואחרים, הציבור מחליט האם הוא יקנה דירה ממי שחשוד בשוחד - בדיוק כשם שהוא מחליט האם להשתמש בשירותיו של נהג החשוד בגרימת מוות. אך כאשר בית המשפט מסתיר - כפי שקרה לאחרונה - את שמותיהם של טכנאי הגז והמדביר החשודים בגרימת מוות, משמעות הדבר היא שלקוח תמים עשוי להיעזר בהם, מבלי שיוכל להחליט מרצונו החופשי האם לעשות זאת. בית המשפט מסתיר מהאזרח מידע חיוני ביותר, הנוגע לחיי אדם - פשוטו כמשמעו.

זכות הציבור לדעת גוברת

ברור שכל פרסום על מעצר גורם נזק. זה גם עלול להיות נזק שווא, אם החשוד לא יועמד לדין או יזוכה בסופו של יום. אך המחוקק שקל זאת וקבע, כי באיזון האינטרסים בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לשם טוב - הראשונה היא הגוברת. כל עוד המחוקק לא קבע אחרת, אל להם לבתי המשפט להשתמש בצורה כה נרחבת בעילות הנדירות של איסור פרסום.

בתי המשפט, כך נראה, הולכים והופכים את החריג לרגיל. במקום שאיסור פרסום יהיה היוצא מן הכלל, הוא הופך להיות הכלל - וזה במיוחד, כאמור, כאשר לחשודים יש עורכי דין ידועים, כמו במקרה של הקבלנים בפרשת רועי בר. בכך בתי המשפט יוצרים למעשה חקיקה שיפוטית, פוגעים בתקינות ההליך הפלילי, מתעלמים מאינטרסים ציבוריים חשובים ובעיקר - עושים צחוק מדבריו הברורים של המחוקק.

זהו שלב מסוכן מאוד במשפטיזציה של ישראל, כאשר חופש הביטוי ופומביות הדיון נרמסים כמעט מדי יום בידי עורכי דין יקרים ושופטים המתמסרים להם. כך לא מתנהלת מערכת המשפט במדינה דמוקרטית. כך מתנהלת מערכת המשפט במדינות חשוכות.