ארבע פרשיות הקדישה התורה לעשייה המורכבת והמיוחדת של המשכן. שתי פרשיות מוקדשות לציווי ושתי פרשיות מוקדשות לעשייה.
לכן, כל כך תמוהה ההפסקה בין הפרשיות בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תשא", שבמרכזה חטא העגל. מדוע הפרידו בין שתי הפרשיות העוסקות בציווי הקמת המשכן לשתי הפרשיות העוסקות במימוש?

יש בהפסקה הזאת לימוד חשוב ביותר. כנגד המחשבה שכל עשייה מזכה את העושה ב"ניקוד" חיובי ולא משנה מה הם מניעיו של העושה, באה התורה ללמדנו שהמניע והעולם הפנימי העומד מאחורי המעשה הוא הקובע את היחס למעשה.

עולם העשייה הוא עולם טכני וחיצוני. לעולם החיצוני אין משמעות מצד עצמו. אם אחד מלטף את השני, אין אנו יודעים מה המשמעות עד אשר ייחשפו המניע ומטרתו של המלטף. האם הוא מלטף מחיבה, או מרצון להרגיז ואולי מטרתו לכייס את המלוטף?

חכמים מלמדים מדוע קדמה פרשת "שמע ישראל" ל"והיה אם שמוע": "קודם יקבל עליו עול מלכות שמיים ואחר כך עול מצוות". מי ש"מדלג" על האמונה, על העולם הפנימי, ומסתפק במעשים הפרקטיים בלבד, מתעלם מהעיקר.

משה רבינו עושה מעשה נועז ולכאורה לא מובן. הוא שובר את לוחות הברית כשהוא רואה שעם ישראל חוגג ליד עגל הזהב. לשבור את לוחות הברית אחרי שהוא קיבל אותם מבורא העולם? משה מבין, כי לנתינת התורה אין משמעות אם אין בצידה קבלת עול מלכות שמיים. התורה לא מבקשת עשייה טכנית של המצוות ללא כוונה ונשמה מאחורי המעשים.

פרשת "כי תשא" מלמדת, כי אין מקום לרוץ ולהקים את המשכן אם לא ברורה המטרה ואם הלב אינו טהור ונקי. חטא העגל מפסיק בין הציווי לבין הקמת המשכן. הורגלנו להתרשם ממראה עינינו ומעולם העשייה, ושכחנו כי הנשמה העומדת מאחורי העולם המעשי היא העיקר.

עם ישראל היה שקוע בפרויקט המשכן. שהחשש היה שישכחו לשם מה. קיים חשש שיהפכו את העשייה למטרה וישכחו לשם מה כל זה נעשה.
כל כך קל להתבלבל ולשקוע בעולם המעשי בלי לחשוב על המטרה ובלי להכניס נשמה בעשייה. במיוחד בשעה שהעולם מחצין את העשייה. כל כך קל לשקוע בעבודה ולשכוח לשם מה.

כך כותב הראי"ה קוק: "רואים אנו, שהנטייה להפוך את החומריות לחזות הכל, היא מביאה את האדם להילכד ברשת העצב החשוך. וכל כך למה? מפני שהחומרנות סותמת את האורות, את הכוחות החיים העמוקים של החיים, ומחניקה את הנשמה על-ידי אווירה המגושם".