האם הציונות נכשלה?

לאחרונה, התקשורת הישראלית מציינת, לחיוב בסופרלטיבים רבים שתי התרחשויות בזירה הבינלאומית שעוסקים במדינת ישראל ובאזרחיה שראשוני התנועה הציונית ומקימי המדינה מתהפכים, בוודאי, בקברותיהם.

ממש שיר הלל נשמע בארצנו למה שנשמע באוזני ככישלונה האולטימטיבי של הציונות. האחד הוא הפיצוי "לפליטים" מארצות ערב והשני האפשרות כי תוענק אזרחות ספרדית לצאצאי מגורשי ספרד.

ביסוד הקמת מדינה ישראל על-ידי דוד בן-גוריון עמדה התפיסה כי העם היהודי צריך מדינה משלו. לא תחום מושב, לא מנדט בינלאומי אלא מדינה ריבונית שאזרחיה מדינת ישראל וזכותו, אם לא חובתו, של כל יהודי באשר הוא שם לעלות אליה, להתיישב בה, להשתתף בבניינה ולהפוך לאזרח בה. זו מולדתו. זה מקומו ואין בלתו. המדינה אמורה לקבץ את גלויות העם, את פליטי השואה, את יהודי ארצות ערב, את יהודי ברה"מ ואתיופיה ועוד ככתוב במגילת העצמאות:

"..מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה."

"...אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים."

התפיסה העומדת ביסוד הגשמת הציונות היא ברורה וחד-משמעית: מיום ה' באייר תש"ח אין יותר פליטים יהודים. ליהודים יש מדינה משלהם שמוכנה לקלוט כל אחת ואחד ולהעניק לו אזרחות מיידית. על כן השימוש במושג פליטות בדיון על פיצוי היהודים שברחו ממדינות ערב אחרי הקמת המדינה נלוז בעיני ואין להשתמש בו. אגב, רק לשם הדיוק ההיסטורי, גם יהודי דרום אפריקה שעלו לישראל בימי משטר האפרטהייד וגם יהודי רודזיה השאירו מאחוריהם רכוש רב כמו גם ממדינות שונות ברחבי ברית המועצות לשעבר בימי הקומוניזם ואיש לא רואה בהם פליטים ואף הם לא רואים עצמם כך.

לגישה חדשנית זו של פליטות נוספת תופעה חדשה של בקשת דרכונים זרים שהגיעה לשיא חדש נוכח קריאות הצהלה ל"הישג" של מתן אפשרות לצאצאי מגורשי ספרד לקבל אזרחות ספרדית. אני מנסה להבין היכן אחז בנו השיגעון הזה. השעבוד למולך הכסף. התביישתי לשמוע ישראלית מתראיינת ברדיו ומסבירה את עוולות האינקויציה אך בנשימה אחת מסבירה כי תרצה לקבל דרכון ספרדי - דרכון של האיחוד האירופי - כדי שילדיה יוכלו לעבוד וללמוד בארצות האיחוד. ממש תאומות סיאמית למונח הפליטות. אולי הגיע הזמן לחוקק חוק המונע דרכון כפול.

זה שנים שאני יכול לקבל אזרחות גרמנית או אוסטרית (משם נמלטו הורי לישראל) ועל-אף הפיתוי הכלכלי הגדול והדאגה לילדי העניין לא עומד על סדר יומי. אני ישראלי שחי במדינת היהודים. מדינתי היחידה ואין בלתה. אני מרגיש שאני הולך להיות "הפראייר האחרון".

נראה כי מילות שירו של יצחק שנהר בלחנו של דניאל סמבורסקי: "שיר החרות", מהדהדים באוזני בבואי לדון עם עצמי על בקשת אזרחות זרה:

"...נושאים בלב תקווה יוקדת.
...אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.

הולכים אנו לקץ של הניכר, חלום חרות יחדיו נגשימה."