כל הארץ רוגשת לשמע הבשורה שהיהודים הספרדים יוכלו לקבל אזרחות ספרדית ובכך ספרד תתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לאבות אבותינו לפני למעלה מחמש מאות שנה. אבל רוב הספרדים נשארו נאמנים לתרבות ספרד ועשו הבחנה ברורה בין גזירות השלטון והדת לאהבת התרבות והמורשת. עד לדור שלי כולנו דיברנו לאדינו, שרנו את הרומנסות, קראנו את הרומנים, השירה והתפילות בשפת אמנו בכתב רש"י וכיום בכתב לטיני. רבים כמוני אף למדו ספרדית מודרנית, אך הבינו טוב יותר את השפה הספרדית העתיקה של סרבנטס בדון קישוט או לופה דה וגה.
זכורה לי היטב החוויה המשכרת כאשר בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים עליתי לספריה של מכון בן צבי וקראתי את העיבוד המרגש של ז'וזיף קאראסו לרומיאו ויוליה. מאז ועד עתה, כאשר אני קורא כיום להנאתי את אלטנוילנד בלאדינו בכתב רש"י כפי שיצא לאור בסלוניקי לפני כמאה שנה, קראתי עשרות ספרים, מחזות, ספרי שירה, סיפורים וספרי תפילה, ביניהם גם יצירות של סופרים חדשים כיוסף אברהם פאפו ומשה העליון. המורשת חיה וקיימת והיא אף הגיעה לקונצנזוס של כל עם ישראל עם ההצגה הקלאסית בוסתן ספרדי של יצחק נבון.
יש בינינו גרעין קשה המלמד וחוקר את השפה באוניברסיטאות, בחוגי בית ובקבוצות אינטרנטיות של אלפי אנשים. לאחרונה יזמתי, השתתפתי בתרגום עם לאדינוקומוניטה, וערכתי את תרגום הצהרת זכויות האדם של האו"ם ללאדינו, כאשר נוכחתי לדעת שהיא תורגמה לארבע מאות שפות, לרבות שפות אינדיאניות שכוחות-אל, ורק לא בשפת אמנו. מכיוון שלאדינו היא שפה עשירה יכולתי לבחור בין לאדינו מוטת ספרדית, טורקית ועברית, וכל גירסה לגיטימית. כך אומרים בלאדינו את הביטוי - chance, mazal i ventura ומתכוונים לאותה מילה "מזל".
כשהייתי סמנכ"ל מכירות באלביט ופיתחנו מחשב היודע להדפיס בו-זמנית בשתי שפות, יזמתי להגיש אותו במתנה לבית הנשיא שהיה אז יצחק נבון הנשיא ה"ספרדי" הראשון. הוא התמוגג כשראה איך מודפסת לנגד עיניו הרומנסה הידועה "בגנה של המלכה" En el vergel de la reina בעברית ובלאדינו. בטקס נכח גם משה שאול, המגיש האגדי של
קול ישראל בלאדינו שלקח אותי לקול ישראל על-מנת שאספר לאחינו הספרדים בשפת אמנו מה זה מחשב, איך הוא פועל, ואולי הייתה זאת הפעם הראשונה בתולדות השפה שמישהו נתן הרצאה על היי-טק עם מונחים חדישים.
לא חיכינו לקבלת האזרחות על-מנת לבקר בספרד, ברחובות היהודים, בבתי הכנסת שעוד נותרו, לעשות בה עסקים, כאשר הרגשנו בבית עם המנטליות, השפה, הפתגמים, השירים והריקודים לא פחות מאשר בישראל. השיא לגביי היה כאשר גיליתי את בית הכנסת העתיק בקוריה, העיר שבה גרו כנראה אבות אבותיי, המצויה בגבול פורטוגל.
בתשעה באוקטובר 1998 נסענו רעייתי רותי ואנוכי לקוריה, שם התקבלנו על-ידי הארכיאולוג חואן פדרו מורנו. מורנו הראה לי שלושה אתרים אפשריים לבית הכנסת, אבל פסלתי את שני הראשונים (דנ"א, אינטואיציה או מזל?). כאשר הגענו לאתר השלישי, אמר לנו מורנו שפה ישנה בעיה כי הגברת הזקנה שגרה בבית לא מוכנה לפתוח את ביתה בפני אף אחד. לפתע, הגברת הזקנה (שמה היה קסטנירה, שם אותו אימצו מומרים רבים), שדמתה מאוד לאמי, יצאה מביתה. אמרתי לה שאני בא מישראל, שמי הוא קורי, ומקור המשפחה שלנו מקוריה. אנחנו רוצים למצוא היכן היה בית הכנסת ואנו מבקשים את רשותה להיכנס לביתה. היא חייכה, והזמינה אותנו להיכנס. מורנו היה המום. כאשר נכנסנו, שמתי לב שהבית היה בנוי בדיוק כמו בית הכנסת של קסטלו דה וידה שראינו קודם בפורטוגל.
ירדנו למרתף והיא הראתה לנו ספרים עתיקים, אך העתיק ביותר היה משנת 1500, אחרי הגירוש ב-1492, כי היהודים שכנראה עברו את הגבול לפורטוגל לקחו איתם את הספרים העבריים והשאירו את המשפחה שתשמור על בית הכנסת עד אשר ישובו. גברת קסטנירה אמרה למורנו שהיא מסכימה שייערכו חפירות בביתה על-מנת למצוא את שרידי בית הכנסת. אולם, בעקבות פטירתה, בית הכנסת עבר לבעלות אחרת שהחריבה את הבית.
ממשלת ספרד עושה את הצעד הפורמלי להחזיר לנו את האזרחות שנטלו מאתנו בשנת 1492. אך למרות השנים, המרחק והניכור, ספרד הייתה תמיד בליבנו. לא תהיה הגירה המונית לספרד בנוסח "ושבו בנים לגבולם", אך אין ספק שבעקבות הענקת האזרחות תהיה תנופה ביחסי התרבות, הכלכלה והתיירות, ואולי גם תחול התקרבות בין ממשלות ספרד וישראל. אנחנו ניקח על עצמנו להיות שגרירים של רצון טוב למולדת האבודה, מבלי לנטוש כמובן את האזרחות של מדינות יוצאי ספרד - הישראלית, צרפתית, יוונית, טורקית או אמריקנית, כי בהן בחרנו לחיות.
