מעט מילים על המון מוסר השכל

רק כאשר רמת המישכל של תושבי מדינת ישראל תתקרב לזו של המצרים, התוניסאים, הסורים, הלובים, האוקראינים ויתר אזרחי ארצות העולם שניערו מעל עצמם את עול העריצות – יגיע הרגע בו לא יהיה צורך בפייסבוק כדי להוציא לרחובות מיליונים ברגע אחד.

אני יודע. אנחנו עם נבחר. אור לגויים. יש עוד רגשי עליונות ששכחתי?...

מצב החיים בישראל (אם ניתן לקרוא לזה כך) הוא בכי רע, בעיקר מלשון בכי. כל הפלאברות כאילו אנו חיים בגן העדן החופשי היחידי במזרח התיכון נוטה יותר כדי להעליב מאשר לתאר את המציאות כפי שהיא באמת.

זה כבר לא משנה אם מחר תתגלה שערורייה חדשה שכולם יפערו פיהם ויאמרו: "לא נכון. לא ייתכן. מעילה במיליונים? שוחד בעשרות מיליונים? אנס? פדופיל? רב ראשי? מפכ"ל משטרה? ראש ממשלה? נשיא? שופט? עורך דין? חבר כנסת? שר?"... כמה עוד אפשר להיתמם? כמה עוד אפשר לחקות בת יענה?

יסלחו לי שוב כל יפי הנפש שמבטלים אותי וסימולטנית את דבריי הבאמת קשים "לעיכול", אבל זוהי בדיוק עוד סיבה מצויינת להבין מדוע אנו גורמים לעצמנו להמשיך ולהכחד, להשחק ולהעלות חלודה הרסנית. לכאורה כל הנתונים מאפשרים יציאה ממחזור הטימטום הזה שנובע מהמון סיבות שאת רובן אנו מוצאים רק בבדיקות הדם שמוכיחות לנו שמה שרואים במראה לא בהכרח נמצא גם בבריאותנו.

לא שאין ניסיונות (נפל) להרים מהפכה אמיתית, והאמינו לי שיש גם "קונים" להפיכה אמיתית תהא זו אפילו עקובה מדם. אבל עובדה – זה לא קורה. למה זה לא קורה? המון סיבות אוביקטיביות וסובייקטיביות שניתן למלא בעזרתן פאנלים עם מיטב המוחות החושבים בכל הרמות, אבל כנראה שהאסימון הפשוט שנפל לי היום ישר לתוך חריץ התוכנות במחשב האחורי בראשי – פסק את התובנה שבה התחלתי דברים אלה כאן (גם אם נשמעת "מעט" צינית) כסיבה העיקרית שאנחנו עדיין לא שם.