לפני כמה זמן פורסמה כתבה בעיתון הארץ שהביאה סיקור של העיתון מלפני 60 שנה אודות הפגנת מחאה שנערכה באותם ימים בתל אביב. הכתבה מובאת לפניכם כלשונה וכותרתה היא "ההודים חוזרים" מיום 14 בדצמבר 1951. העיתון מביא את סיפורה של אותה הפגנה משנת 51' מול בנין הסוכנות בתל אביב. למעלה ממאה עולים חדשים מהודו דרשו שמדינת ישראל הצעירה תחזיר אותם למולדתם, שנתיים אחרי שהגיעו לארץ.
הם טענו אז "אתם משכתם אותנו הנה בשקרים שלכם, תשלחו אותנו חזרה להודו". מחאתם כללה שביתות רעב וסדרת הפגנות בתל אביב ובירושלים, ועוררה הדים רבים בארץ ומחוצה לה. היא נדונה בממשלה ובכנסת ואפילו בפרלמנט ההודי. זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה מאורגנת דרשה לצאת מהארץ והאשימה את ישראל והחברה הישראלית בגזענות, הפליה ויחס חסר רגישות.
מעניין לקרוא את דברי העולים אז ואת הסבריו של עמוס אילון כדי להבין, ששום דבר פה לא השתנה. החברה אותה חברה, הגזענות אותה גזענות והמדינה אותה מדינה. רק הדמויות התחלפו, אבל התסריט והתפאורה נשארו אותו הדבר.
אחד מראשי המחאה צוטט אז "איננו יכולים לחויות במדינה בה אפשר להשיג משהו רק אם צועקים מקימים שערורייה... הרי אתם חיים כאן כמו חיות. איש אוכל את זולתו... לא תיארתי לי שקיימת מדינה עם יחסים אנושיים כאלה ברוטאליים. אמרו לנו שאין החיים קלים בארץ, אבל לא אמרו לנו שהציוני הטוב ביותר הוא זה שצועק יותר מכולם ומפגין בכל יום" (וזה מלפני שישים שנה!!).
לבנים ושחורים
העיתונאי שסיקר את האירוע הזה - אילון, ראה במקרה זה נקודת ציון חשובה בתולדות המדינה הצעירה. הכתב מסביר כי המשבר החברתי גדול יותר מהמשבר הכלכלי, כיוון שהוא צופן בתוכו משבר בין עדות מזרח ומערב, לבנים ושחורים ומשבר בין בני אדם לחברו בצורה שכזו שבני אדם לא מסוגלים לראות בשכנים שלהם אנשים שאפשר לחיות איתם.
מסביר אילון "הם לא היו מוכרחים לעלות לישראל. שום סכנה לא נשקפה לחייהם בהודו ורובם החזיקו במשרות קבועות. שלושה הראו לי מכתבים מאת חברות הודיות שכתבו להם כי הן מוכנות לקבל אותם בכל שעה בחזרה לעבודה".
אילון מתאר את חווית הקליטה של אותם העולים. "רק הגיעו לשער העלייה התנפלו עליהם נציגי הזרמים ההתיישבותיים השונים והחלה מלחמה על נפשותיהם", מספר אחד העולים "לא ידענו מה זה מפא"י ומה זה מפ"מ התנפלו עלינו כאילו כל עתידה הפוליטי של המדינה תלוי בנו".
המפגש עם עולים חדשים אחרים היה לא פחות טראומטי עבורם. "שווארצע חייעס", קראו לעברם העולים מרומניה. "אנחנו יודעים שקיימים קשיים במדינה אך למה אין מדריכים אותנו, למה לא מסבירים לנו משהו, למה לא אומרים לנו מה מוטל עלינו לעשות חוץ מלסבול ולשתוק?", שאלו העולים.
הכתבה הסתיימה בציטוט של בן-גוריון שאמר: "איתם אל תתעסקו. אם הם רוצים לחזור להודו תחזירו אותם. תתעסקו עם עירקים, לכל היותר הם יתנו לך בשיניים, אבל ההודים ינצחו אותך".
הכתב אילון סיכם: "ההודים ניצחו אותנו ביושר שלהם, בנאיביות שלהם, הם הציגו אותנו עירומים".
בסיומו של יום הסוכנות שכרה מטוס מיוחד שהחזירה קבוצה של 117 איש חזרה להודו. עולים נוספים ביקשו גם הם לחזור להודו אך הסוכנות לא אפשרה להם. כמה שנים לאחר מכן יפתח הדיון הכואב אודות ההכרה ביהדותם של יהודי הודו וכעשור לאחר מכן יחזרו גלי העלייה מהודו למדינה שיודעת איך להתמודד עם העלייה הזו ויודעת איפה הם הכי מתאימים לגור - בעיירות הפיתוח.
האם יש מישהו מבין אותם עולים שעדיין נמצא איתנו? האם יש לי אפשרות לשמוע פיסת היסטוריה מ
מקור ראשון?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
