הבשורה העצובה באמת

שלמה בן-צבי היה כנראה האדם היחיד בעולם שהאמין שאפשר לשקם את מעריב. הוא האמין בזה בלב שלם; עובדה ששפך לשם לא פחות מ-90 מיליון שקל מכספו וכספי משפחתו (בעיקר חותנו). שנה מאוחר יותר, מעריב נמצא במקום עוד יותר גרוע מכפי שהיה כאשר בן-צבי רכש אותו, הן מבחינה פיננסית והן מבחינת המיצוב.

מבחינה פיננסית - המספרים שבבקשה להקפאת הליכים אומרים הכל. הפסד נוסף של 50 מיליון שקל, חוסר יכולת לעמוד בתשלומים השוטפים, הפרש של לפחות 16 מיליון שקל בין הנכסים להתחייבויות (אם נכניס את הלוואות הבעלים, אנחנו מדברים על 106 מיליון שקל). זה כבר לא מצב להקפאת הליכים; זה מצב של קרוב לפירוק. ומבחינת המיצוב - בן-צבי עצמו אומר שהעיתון נתפס כעומד על עברי פי פחת, וכעת הוא נותן לכך גושפנקה בעצם בקשת ההקפאה.

סביר להניח שהשופט דוד מינץ יאשר את הבקשה להקפאת הליכים. מינץ כבר הראה בנוגע לבית החולים הדסה, כי הוא מקשיב לבקשות הגיוניות ובמיוחד רוצה לשמור על מקומות עבודה. הבקשה של בן-צבי עונה על שני הקריטריונים: הוא באה ביוזמתו ולא מצד הנושים, היא מוגבלת בזמן, יש בה מקורות מימון לתקופת הביניים והיא מבטיחה את המשך העסקת העובדים.

השאלה הגדולה היא, האם זה יספיק - וכאן התשובה רחוקה מלהיות ברורה. קודם כל, עצם הכניסה להקפאה עלול להוות נבואה המגשימה את עצמה. לקוחות וספקים יתרחקו ממעריב, העובדים יתחילו לחפש חלופות, הקוראים לא ימהרו לחתום על מינויים.

שנית, חלק מהמקורות הכספיים למימון ההבראה נתונים בסימן שאלה. בן-צבי רוצה למכור את פעילות מקור ראשון לחברת תכלת שבבעלותו, אבל זו העברה של בעיה מכיס אחד לכיס שני (ומיד נאמר עוד משהו באותו הקשר). הוא מתכנן למכור את nrg, אבל קשה לראות מי יקנה אותו. לגופי התקשורת הגדולים יש אתרים משלהם, וכאשר התקשורת כולה מפסידה - לא סביר שיהיה תור של רוכשים מחוץ לדלתו של בן-צבי; אולי רק מישהו שירצה דריסת רגל בתקשורת מטעמים אחרים. בן-צבי גם מתכנן לפטר עוד עובדים - וזה אחרי שההסתדרות, כפי שהוא טוען, כפתה עליו להעסיק כמעט כפליים מעובדי מעריב מכפי שתכנן.

כאמור, עוד כמה מילים על הכיסים השונים של בן-צבי. בבקשה הוא חושף, שלחברת מקור ראשון היו הפסדים של 10.8 מיליון שקל ערב רכישת מעריב. הוא גם מודה, שהעיתון הזה - כלי תקשורת טוב מאוד מבחינה מקצועית - מפסיד כעת 250,000 שקל מדי חודש משום שתשומת הלב מופנית כולה למעריב. לא משנה אם מדובר בחברת מקור ראשון, תכלת או אחוזת הירש; אלו חברות פרטיות שבאותה בעלות, הכיס הוא אותו כיס והמשמעות היא שבן-צבי ממוטט את מקור ראשון בנסיונו להציל את מעריב.

גם אם תוכנית ההבראה תצא לפועל, מעריב כמעט ייעלם מהשוק. מהדורת הבוקר שלו תפסיק להתפרסם, הוא יהיה חינמון קטן-מידות של אחר-הצהריים, ובסוף השבוע תהיה סינרגיה גדולה עוד יותר בינו לבין מקור ראשון מבחינת התכנים (כבר כיום, אני שואל את עצמי מדי שבוע מדוע לקנות את שניהם). המשמעות היא, ששוק העיתונות המודפסת יהיה בגדול בידי נוני מוזס ושלדון אדלסון - שניים שהעיתונות החופשית אינה בדיוק בראש מעייניהם, ומי שמוכנים לסלף ולעוות את העובדות במלחמתם המסחרית והפוליטית זה בזה. זו הבשורה העצובה באמת.