ראש הממשלה שלי?

קשה להגיד שאין לי "שעות נתניהו", בתאי הזיכרון של המוח, שם הצטברו שעות ארוכות של קריאה, התבוננות וניסיון לנתח ולהבין את ראש הממשלה שלי.

כאשר צפיתי בראש הממשלה, נושא, בפעם המי יודע כמה, נאום חוצב להבות (לדעתו) מול 15 אלף יהודי איפא"ק, הארגון שיש מכנים אותו "ציונים אמריקניים, שדואגים לישראל - אבל מרחוק" - שפשפתי את עפעפיי, והתבוננתי היטב במרקע; הזה נתניהו הזעף מירושלים, זה שלא מסתכל בעיניים, זה שרץ קדימה שלא להיתקל בעיתונאי, זה שלא מדבר עם אנשי תקשורת מזה שנה ורבע, זה שמתחמק מכל מגע אפשרי והתמודדות עם אזרחי ישראל?!

שום דבר בין נתניהו של הטלוויזיה המועברת מוושינגטון ונתניהו, זה מירושלים - לא דומה. בארה"ב ניבט מהטלוויזיה מישהו שמביט למצלמה בעיניים, מתבדח, ממחזר את כל הארסנל הידוע שלא הוכיח את עצמו (אירן ושוב אירן), משתמש בנושא החרמות על ישראל ומתבל את הנושא באיומים, מתהדר בפלורליזם ורצון ענקי לשלום עם השכנים, כאילו אולי באמת יום השלום מתקרב בצעדי ענק אם זה תלוי בנתניהו. מגיש נאום שכולו חיוכים ובדיחות, ממש מתחרה של אובמה השנון.

פסגת נאומו מאמריקה היא בדיחה המשבחת את סקרלט ג'והנסון, יפהפיית הוליווד, יחד עם ציטוט קלאסי מתוך חלף עם הרוח. מה יש להגיד, שנון ומלא שמחת חיים.

2 נתניהו: 1 לאמריקה, 1 לישראל

מה לעשות? אנחנו לא עושים לו את זה. בישראל הוא חמוץ, מתקוטט עם חבריו בליכוד עם חבריו לקואליציה, בנט "מביא לו את הסעיף", הכתבים הבכירים יותר ופחות מתקיפים אותו ואת שרה, על הבזבוזים שלא נגמרים. לא חש אהדה מספקת מ"העם". אחרי הכל, לא קיבל יותר מ-20 מנדטים בבחירות האחרונות... מלא מרירות על איך לא מעריכים אותו כגדול הדור. איך מבקרים אותו על הוצאות הבית. איך מעזים להעיר הערות בכך שלטיסה זו, לוושינגטון, צורפו 30 מלווים לכל מיני עניינים, כולל מלווי שרה, לצרכיה. איך מעזים להשוות אותו לשייח' סעודי שנוסע לנופש בשוויץ עם כמה נשים, משרתים, ילדים, עוזרים ועוזרי-עוזרים?

איך מעזים להעיר לו שהטיסה הנוכחית עלתה לקופה הציבורית 1.6 מיליון שקל, בעת שטיסה קודמת עלתה 1.4 מיליון שקל. מה ההתעסקות בקטנות כאלה, כאשר מדובר במסעות האדון והגברת? מה יש לחזור ולדבר על זה כאשר המשפחה הזו נוסעת לחו"ל נסיעות עבודה של אב המשפחה כבר שנים בחברת אשתו, ילדיו (עכשיו הילדים גדלו ולא מעניין אותם לבוא לטיול עם אבא-אימא)?

בקיצור, באמריקה מוחאים לו כפיים, הוא יכול להרים את זרועו במועל יד כאילו היה שליט האימפריה המי יודע איזו, לנפנף, לחייך, כמו היה הגדול שבמנהיגי העולם. אמריקה, ארץ האפשרויות האינסופיות, מקבלת את האורח כמו שהוא אוהב ויש גם מסיבות, בילויים, פגישות של כיף עם ארנון מילצ'ן ושחקני קולנוע... ולא רק פוליטיקה ובעיות מדיניות וכלכליות.

שמועות על הסכם עם השכנים

שמועות עקשניות מסתובבות אצלנו, כלומר בכפר הגלובאלי, כי יש איזה הסכם באופק, מה שמסביר את המחמאות שקיבל נתניהו מאובמה ששיבח אותו בשבחים חריגים ביותר. ובכן, גם אם נשמע את נתניהו, ראש הממשלה, מספר לנו על הסכם מסגרת מעולה עם שכנינו, אלה שלצידם נחיה בשלום נוסח שוויץ - לא נאמין למילה אחת. נדע בליבנו, כי גם אם ייחתם הסכם חגיגי בבית הלבן (שוב נסיעה, הפעם עם הרבה יותר מלווים ועם שרה - ברור, אז עם מי?) לא נאמין לחוזה החדש, כמו שלא האמנו לערפאת, סליחה על ההשוואה, כאשר חתם עם רבין הסכם במצרים. זוכרים את ההצגה ההיא של ערפאת שכל רגע ניגש לחתום בנוכחות רבין ושליט מצרים ואחר כך התחרט. ושוב, חזר בו ושוב חזרה ההצגה.

בעניין ביבי, השאלה הנשאלת במחשבות אזרחי ישראל: יהיה הסכם? ואם יהיה, "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"? כלומר יהיה תמיד איזה תרוץ לבטל אותו "בגלל הערבים", "בגלל משאל העם המתנגד", בגלל ששכחו עוד דבר חשוב ואי-אפשר להגיע להסכמה.

בקיצור, נזכרתי בעוד פסוק מהתנ"ך שמתאים בדיוק לביבי, לבזבוזים ולהתחמקויות מכל הסדר אפשרי אמיתי: "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח, מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות... מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש" [קהלת פרק א].