1. השופט
אדמונד לוי ז"ל לא צמח בקרב האליטה הוותיקה. הביוגרפיה שלו ואורחות חייו היו שונות. גם מקום מגוריו, רמלה, שלא החליף ובמותו ציווה שיקברוהו בה. ממשרת מחלק תה בבית המשפט הגיע עד ביהמ"ש העליון. והנה, בכל תחנות חייו לא התכופף ולא התבטל בפני כוכבי המערכת המשפטית או בעלי השררה. בחייו קיים את צוואת משה בספר דברים: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא!"; וחכמינו פירשו: "לא תגורו מפני איש - לא תכסו דבריכם מפני פחד איש".
כשנתמנה למשרה הרמה בביהמ"ש העליון, הזכירו נשמות טובות את "חטא" גידולו ברמלה. אבל הוא ראה בזה יתרון. איש ישראל השנייה שתמיד ידע מאין בא ולאן הוא הולך ולפני מי באמת הוא עתיד ליתן דין וחשבון. הקשר העמוק עם ישראל השנייה הביא למלחמה חסרת פשרות בשחיתות הציבורית. הוא ידע שבעלי האמצעים והקשרים יסתדרו, ואילו הנפגעים העיקריים מהשחיתות - האזרחים הרגילים שחלקם דל אמצעים - יוסיפו לסבול ממנה, לולא הסעד של המערכת המשפטית.
לוי הציב מופת גם ביחס לאוטומטיזם של המערכת המשפטית באשר לאמיתות היסוד של חיינו. כמי שעלה בגיל 10 מעירק, לא שכח מעולם את נס קיומה של ישראל כבית יחיד ליהודי העולם. מול השיח הביטחוני שכבש כל חלקה טובה בדיון הציבורי והבינלאומי, הציב לוי בפשטות ובעמקות יוצאת דופן את שיח הזכויות של העם היהודי על ארצו העתיקה. לא רק שיח הזכויות ההיסטוריות והדתיות שלנו על הארץ, אלא בעיקר - במסגרת עבודתו ארוכת השנים כשופט - שיח הזכויות המשפטיות שלנו על הארץ.
מעט אחרי שפרש מכהונתו בעליון, מונה לעמוד בראש ועדה לבדיקת "מעמד הבנייה באזור יהודה ושומרון". הדוח המלא פורסם ביולי 2012, וראוי לראות בו צוואה של לוי, איש משפט ואמת שיושרתו עמדה אצלו לפני כל שיקול אישי.
חשוב לקרוא בדוח את הרקע ההיסטורי-משפטי. זה המפתח למאבקנו על צדקת דרכנו בזירה הבינלאומית. מול העמדה הנפוצה, שלפיה ישראל היא "כובש צבאי זר" ביהודה ושומרון - ולכן ההתנחלויות שהוקמו בה בלתי חוקיות - פרש לוי בדוח עמדה מנומקת שקיעקעה מהיסוד את התפיסה הזאת.
2. "המושג המקובל של 'כיבוש' בהוראות המשפט הבינלאומי נועד לחול בתקופות קצרות של כיבוש שטח של מדינה ריבונית עד לסיום הסכסוך בין הצדדים... לעומת זאת, הנוכחות הישראלית ביו"ש שונה באופן מהותי: החזקת השטח נמשכת עשרות שנים, ואיש אינו מסוגל לחזות את סיומה, אם בכלל; השטח נכבש מידי מדינה (ירדן) שריבונותה מעולם לא זכתה לביסוס משפטי מוצק, ובינתיים הסתלקה מתביעתה לריבונות, בעוד שלישראל יש תביעה לזכויות של ריבון בשטח".
הטענה הנפוצה היא שההתנחלויות "מפרות" את אמנת ז'נבה הרביעית ובמיוחד סעיף 49, שבו נאמר כי "הכוח הכובש לא יגלה או יעביר חלקים מן האוכלוסייה האזרחית שלו אל תוך השטחים שכבש". אבל הפרשנות המוסמכת של הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום (ICRC) הבהירה, שמטרת ההוראה "למנוע פרקטיקה שהייתה נהוגה במלה"ע השנייה, שבה מעצמות מסוימות העבירו חלקים מאוכלוסייתם לשטחים כבושים מטעמים פוליטיים וגזעניים". במילים אחרות, הסעיף מדבר על הגליה או גירוש בכוח של אוכלוסיית הכוח הכובש אל השטח הכבוש, כפי שאירע לעשרות מיליוני אזרחים באירופה.
ב-1990 הסביר המשפטן הבינלאומי, פרופ' יוג'ין רוסטאו (Rostow), שהאמנה אוסרת על פעולות לא אנושיות שהנאצים והסובייטים ביצעו במלחמה ולאחריה - העברה המונית של אזרחים מן השטחים הכבושים ולתוכם "למטרות השמדה, עבדוּת או יישוב". זה לא חל על המתיישבים היהודים ביו"ש; "אין כל ספק ש... הם מתנדבים. הם לא 'הוגלו' או 'הועברו' לאזור ע"י ממשלת ישראל, ותנועתם אינה כרוכה באותן מטרות אכזריות או השפעות שליליות על האוכלוסייה הקיימת שאמנת ז'נבה רוצה למנוע". ואכן, לוי קובע שאלה שביקשו להתיישב ביו"ש עשו זאת לא בכפייה אלא מחמת השקפת עולמם - "יישוב ארץ ישראל".
3. כאן עובר הדוח לסקירה היסטורית המבססת את מעמד האזור במשפט הבינלאומי. ראשית, הצהרת בלפור (1917): "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". אח"כ, אישור ההצהרה והרחבתה בוועידת השלום בסן רמו (1920): "ניתנת הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה וביסודות לכינונו מחדש של הבית הלאומי שלו בארץ זו". הדוח מדגיש שבשתי ההצהרות הוזכרו רק הזכויות "האזרחיות והדתיות" של התושבים הלא יהודים בפלשתינה. באוגוסט 1922 אישר חבר הלאומים את המנדט שנמסר לבריטניה. "בכך הוכרה... זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו". הדברים הללו אושרו שוב במגילת הקמת האו"ם ב-1945.
הצעת החלוקה בנובמבר 1947 לא מומשה, וממילא "לא נתקבלה במשפט הבינלאומי, הואיל ומדינות ערב דחו אותה ופתחו במלחמה כדי למנוע את יישומה ואת הקמתה של המדינה היהודית". באפריל 1950 סיפחה ירדן את יו"ש למרות התנגדות מדינות ערב שלא רצו להכיר בשום קו גבול ישראלי. הסיפוח של ירדן "לא קיבל אחיזה משפטית" עד שב-1988 הכריזה ירדן שאינה רואה עצמה בעלת מעמד באזור. "בכך הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי: שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי, אשר היה בימי השלטון הירדני בבחינת 'בעל זכות חזקה' שנעדר מהשטח במשך מספר שנים מכורח מלחמה שנכפתה עליו, ועתה שב אליו".
לצד המחויבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לתושביו, "לישראל הייתה הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה". כך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם בחרו שלא לספחם אלא "לנקוט בגישה פרגמטית, כדי לאפשר קיום מו"מ לשלום. ישראל לא ראתה עצמה אפוא מעולם 'כוח כובש' ביו"ש".
דוח אדמונד לוי מסכם: "הקמתם של יישובים יהודיים באזור יו"ש אינה לוקה באי חוקיות". מכאן צריך להתחיל כל מו"מ עם שכנינו ומול העולם: ישראל אינה "כובשת" בלב המולדת. במקרה הגרוע, מדובר בשטחים "מוחזקים" שיש עליהם ויכוח ותביעה הדדית. אנחנו תובעים בעלות על כל השטח מכוח זכויותינו ההיסטוריות, הדתיות והמשפטיות.
