על תיאטרון וההצגה האחרונה - פרוסט/ניקסון

תיאטרון הקאמרי הצליח בשנים האחרונות להעלות הפקות קלאסיות מאוד מוצלחות: ריצ'רד השני, ריצ'רד השלישי, סירנו דה ברז'רק, מקבת, אבל גם קומדיות ומחזות זמר קלילים כקזבלן, קברט, שיגעון באופרה, דבר מצחיק קרה. הקאמרי מנסה אם כן לאזן בין הנשגב לקליל, אבל לאחרונה נראה שהקליל צובר תאוצה על חשבון הנשגב.

מנסים לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר, בעקבות תוכניות הריאליטי, וכך לאזן את הגרעונות. הטעם של הקהל הולך ומידרדר, החינוך והתרבות בשפל, ונותרו רק הצגות רדודות של שעה וחצי בלי הפסקה ובלי שזוכרים כעבור שעה נוספת על מה הייתה ההצגה. ומה לגבי אותו קומץ של נאמני התרבות ההולך ומדלדל שרוצה לראות רק הצגות מופת ודורש הצגות כפרוסט/ניקסון? מה לגבי שחקני מופת, כאחרון הנפילים עודד תאומי הנותן בה את תפקיד חייו.

לזכותו של הקאמרי ייאמר שלאורך השנים הוא ממשיך להעלות הצגות מופת וקלאסיקות בביתו ובכל רחבי הארץ במחירים השווים לכל נפש.

כך הוא העלה לפני מספר שנים את המחזה החברתי הטוב ביותר שנכתב בישראל "גיבור מעמד הפועלים" של יהושע סובול, גדול המחזאים שלנו. אני מלמד את הסטודנטים צדק חברתי על-פי מחזה זה עם הקלטת של הקאמרי. רק חבל שבאי התיאטרון הם ברובם המכריע בני יותר משישים, כי דווקא הצעירים צריכים הרבה יותר לספוג את התובנות האתיות של הצגות המופת שיהוו מצפן בחייהם. תלמידי תיכון וסטודנטים הלומדים היסטוריה וספרות הם קהל אידיאלי להצגות אם מוריהם עושים עבודת הכנה מתאימה.

תפקיד התיאטרון מיוון הקדומה ועד ימינו הוא לגרום לקטרזיס, להזדככות של הצופים הצעירים והמבוגרים וגם של השחקנים. הסוד של הקאמרי שהוא מצליח למצוא את האיזון המתאים בין שחקנים דגולים - ותיקים כעודד תאומי וצעירים כאיתי טיראן ואולה שור סלקטר. נוצרת סימביוזיה מעצם השתייכותם לאותו אנסמבל כאשר הוותיקים תורמים מניסיונם הרב ולא "נזרקים לכלבים" כמו בעולם העסקים שבו מנהל בן חמישים הוא דינוזאור. הוותיקים ממשיכים בתחושה של שליחות כי הקריירה והאגו כבר לא בראש מעייניהם, והם רק מעוניינים לעבוד ולתרום כל עוד הם יכולים.

ההצגה על כתפיו של עודד תאומי

ראיתי השבוע את אחת ההצגות האחרונות של פרוסט/ניקסון. האולם היה מלא מפה לפה, וגם תיירים יכולים לצפות בהצגה בגלל הכתוביות באנגלית באדיבותה של דיים פורטר. עודד תאומי מחזיק את ההצגה על כתפיו יחד עם אקי אבני המצוין. תאומי מצליח לגלם את ניקסון כאדם מורכב אמביוולנטי, אנושי, עם הרבה הומור ציני והופך את הדמות לסימפתית. הבימוי של עודד קוטלר מעולה והוא נעזר בצילום חזיתי על מסך ענק של ניקסון ופרוסט כי בזמן הראיון רואים אותם רק בפרופיל ואילו על המסך רואים כל הבעה בפניו של תאומי העובר מטמורפוזה לנגד עינינו.

תאומי נכנס כל כך חזק לדמות עד שהוא גרם לי לחשוב שברטרוספקטיבה ניקסון לא היה ה"מפלצת" שהתקשורת והציבור אהבו לשנוא. פועלו בראי ההיסטוריה היה בעיקרו חיובי במיוחד לעומת הנשיאים הרפובליקאים שבאו בעקבותיו רונלד רייגן הניאו ליברל וג'ורג' ובוש הבן שיש הטוענים שהיה הנשיא הגרוע בכל הזמנים.

ושלא יובן שיש בדברי משום זלזול בארה"ב שהיא המדינה המוצלחת בעולם (אחרי ישראל וצרפת כמובן). התיאטרון אוהב מאוד לתאר דילמות של מלכים ושליטים - במחזות המלכים ב"סדרת ההנרי", אותלו, יוליוס קיסר, ריצ'רד ה- II וה- III של שיקספיר, ניקסון והמלכה אליזבת במחזותיו של פיטר מורגן, במחזות של קורניי ורסין, הוגו ושילר, באופרות של ורדי - אאידה, ריגולטו, נבוקו. אני אישית מעדיף מחזות על פשוטי עם, כי הדילמות שלהם הרבה יותר מרגשות אותי במחזותיהם של ברכט, איבסן, ארתור מילר, דירנמט, יונסקו, גוגול ופירנדלו.

תפקיד חייו

זה מעט יומרני להגיד שריצ'רד ניקסון, או כפי שיעקב אחימאיר מכנה אותו ריצ'רד ה- IV אולי בהמשך לריצ'רד ה- II וה- III של שיקספיר המוצגים בקאמרי, הוא תפקיד חייו של עודד תאומי. בכל פעם שרואים את תאומי אנו משוכנעים שזה תפקיד חייו. עודד תאומי, בן 77, כיכב בכמאה תפקידים מרכזיים משנת 1958, עת החל בקאמרי, ועד היום. הוא היה ריצ'רד ה- III, יאגו באותלו, שיילוק בסוחר מונציה, אך רבים זוכרים כיצד היה גם פרופסור היגינס הנפלא במחזמר גבירתי הנאווה (לצד ריטה), המבוסס על מחזהו הקלאסי של ג'ורג' ברנרד שו פיגמליון.

תאומי מככב במחזות רבים שאני מלמד בקורסים שלי באתיקה עסקית וכך הסטודנטים שלי נחשפים לעיתים לראשונה בחייהם לתיאטרון, לדילמות אתיות, ובוודאי להצגות מופת ולשחקנים הגדולים מהחיים. כך היה עודד תאומי איל בביקור הגברת הזקנה של דירנמט בהצגה משנת 1994, תומס שטוקמן באויב העם של איבסן בהצגה משנת 1999, וווילי לומן במותו של סוכן של ארתור מילר בהצגה משנת 2007. הסטודנטים שלי רואים כמה ביצועים לאותן הצגות, בביקור הגברת הזקנה הם רואים גם סרט אפריקני מצמרר "צבועים", באויב העם סרט הודי פיטורסקי "גנשטרו", ובמותו של סוכן הם רואים גם את דסטין הופמן בסרט הקלאסי המבוסס על ההצגה.

זכיתי לראות את ההצגה האחרונה בברודווי של מותו של סוכן כאשר הקהל קם על רגליו והריע להופמן במשך דקות ארוכות והוא סיפר באריכות ועם דמעות בעיניים על חוויות ההפקה. ישבתי בשורה הראשונה, כמטחווי יריקה מהופמן וזו הייתה חוויה שלא אשכח במשך כל חיי, אך עודד תאומי הוא לא פחות טוב מהופמן. וכמו שבברודווי כבר לא ניתן לראות הפקות מופת מעין אלה אלא מחזות זמר דלוחים במחיר של 250 דולר לכרטיס, כך יש פחות ופחות הצגות מופת בתיאטרון הישראלי ויותר ויותר מחזות זמר במחירי שיא, הפקות ראווה של האופרה במצדה, קונצרטים של הפילהרמונית במחירים של ברודווי, מדונה, סטריסנד, ריהאנה ומי לא, באלפי שקלים לכרטיס.

רבים וטובים משווים את תל אביב ללונדון וניו-יורק. מבחינת המחירים וההוויה הניאו ליברלית - אין ספק (מחאת האוהלים הייתה רק בגדר חלום ליל קיץ), אבל הייתי מעדיף שתל אביב תהיה יותר כמו פריז וברלין, בהן ניתן לראות הצגות מופת במחירים השווים לכל נפש. כך ראיתי בשבוע אחד בפריז בקומדי פרנסיז את האשליה הקומית של קורניי, את בית הבובות של איבסן עם אודריי טוטו האגדית בתיאטרון מדלין, את הספר מסביליה באופרה מרסולן, קונצרט של "הכינורות של פריז" בכנסיית המדלין עם ארבע העונות של ויולדי, אווה מריה של שוברט וגונו, קנון של פכלבל, אדג'יו של אלבינוני, אפילו את המחזמר הידוע זורו בפולי ברז'ר עם מוזיקה של הג'יפסי קינגס, ולבסוף את קולומב של אנוי בקומדי דה שנז אליזה.

לאחרונה, לא זכיתי לראות את ההצגה אנטיגונה של אותו אנוי בתיאטרון גשר כי היא בוטלה, אולי בגלל מחאתה של תלמידת התיכון שזה מיותר ללמוד את אנטיגונה שזכתה לגיבוי של שר החינוך היקר שלנו... כל ההצגות שראיתי בפריז היו ברמה גבוהה מאוד ובמחירים סבירים.

אבל בברלין חיי התרבות עוד יותר תוססים ומחירי ההצגות עוד יותר זולים. כך ראיתי בכשבוע אחד בתיאטרון מקסים גורקי את ביקור הגברת הזקנה של דירנמט (אך עודד תאומי בקאמרי היה טוב בהרבה), את אופרה בגרוש של ברכט וווייל בתיאטרון ברלינר אנסמבל בו הוצגה ההפקה המקורית, את פאוסט של גתה בדויטשס תיאטר, בלט מודרני בביצוע של שטאטסבלט ברלין בקומישה אופר, תוכנית יצירות שומאן בביצוע שטאטסקאפלה ברלין בשטאטסאופר אונטר דן לינדן בניצוחו של דניאל ברנבוים (הקונצרט הטוב ביותר שראיתי בחיי), אימא קוראז' של ברכט בברלינר אנסמבל, מחזה של צ'כוב, מחזה על וילהם בוש ולקינוח - באופרה של דרסדן את מקבת של ורדי.

ישראל מתנדנדת בין שני קטבים - הקוטב האירופאי התרבותי, הומאני, חברתי, עם מדינות הרווחה נוסח סקנדינביה, גרמניה וצרפת, והקוטב האמריקני-אנגלי המטריאליסט, ניאו ליברלי, רדוד ודורסני. בשנים האחרונות, בוודאי מאז תחילת כהונתו של נתניהו בשנת 1996 אך גם בימיהם של ראשי הממשלה והמפלגות האחרים מאז ועד היום, אנו נוטים יותר ויותר לכיוון המודל האמריקני כשאנחנו מאמצים רק את הצדדים השליליים שלו, מתוכניות הריאליטי, התרבות הממוסחרת, ועד אי-השוויון הכי גבוה במדינות המערב.

רוב הצעירים כבר לא פוקדים את אולמות התיאטרון והקונצרטים, לא קוראים ספרות מופת ובוודאי לא מחזות, קשה להם להתרכז בדבר אחד, כמו קריאת דון קיחוטה של סרבנטס למשל שלמדתי לבגרות ואחר כך קראתי במקור הספרדי, כאשר כל כמה שניות הם מקבלים עידכונים מדף הפייסבוק שהחבר הווירטואלי ה- 999 שלהם שם תמונה חדשה שלו באתר או שהחברה ה- 1001 שלהן ממליצה על מסעדה טובה. הם גם ישנים עם האייפון צמוד לאוזנם שלא יפספסו מסרון רחמנא ליצלן.

אין אפוא להתפלא אם מיכל זולר חושבת כאמור שאנטיגונה של סופוקלס מלפני יותר מאלפיים שנה עבר זמנה. איניני מכיר את המורים שלה אך זה מצביע על קצר בתקשורת בינם לבין התלמידים שלהם, כי סופוקלס רלוונטי כיום הרבה יותר מתוכניות הריאליטי של נולד לרקוד/לשיר/לבשל/לשרוד/להיות חנון/להשתדך, של האח הגדול והראש הקטן.

מי שזכה לראות את אנטיגונה כמוני עם מיטב השחקנים והבמאים מעל בימות העולם, או בקאמרי עם אולה שור שקיבלה את פרס שחקנית השנה ב-2006 (ניתן לראות אותה בדיסק של ההצגה בקאמרי כמו את ההצגות של עודד תאומי והרבה הצגות מופת שברשותי), לעולם לא ישכח את הדילמות האתיות התקפות היום עוד יותר מאשר אז - של נאמנות לערכים לעומת נאמנות לשלטון, הקרבת החיים למען האמת הפנימית, האהבה לעומת החובה, העדפת קרובים או ייקוב הדין את ההר מצד השליט. יש במחזה עשרות דילמות התקפות היום, כמו גם במחזות שיקספיר, קורניי, צ'כוב, יונסקו, ברכט, סרטר, סובול, לוין, אנוי, גתה, שילר, גוגול, אריסטופנס ולורקה.

זולר כותבת במכתבה "אין לי ולא יהיה לי מה לעשות עם המידע שאני לומדת בספרות, אלא אם אגריל שאלה על 'חפץ' ב'אחד נגד מאה'. כל תלמיד הוא בן אדם ולכל בן אדם יש תחומי העניין שלו."

דברים אלה יותר משהם מצביעים על הלך הרוח של התלמידה מצביעים על הכישלון של מוריה, מערכת החינוך ובוודאי של שר החינוך על-פי תגובתו הנלהבת למכתב. ספרות ותיאטרון לא נלמדים למען המידע, אם כי כל אדם משכיל המסיים תיכון שומה עליו שיהיה לו מטען רוחני הכולל לא רק את אנטיגונה אלא עשרות מחזות וספרי מופת אחרים. מקצועות אלה נלמדים כי התלמיד צריך לספוג ערכים וחינוך, אם לא מהבית לפחות מבית הספר.

מי שרואה את בית הספר כמוסד להקניית מידע בשביל לזכות בחידון 'אחד נגד מאה' (שוב הריאליטי המנוון...) הוא במקרה הטוב לא אינטלקטואל וגם אם הוא זכאי לתעודת בגרות הוא פספס את כל התכלית של התיכון. הוא כנראה ימשיך לאוניברסיטה בשביל לזכות בתואר במינימום מאמץ, בלי לבוא לשיעורים - החברים כבר יחתמו בשמו, בלי לספוג ערכים. למה שלא יקנה ישר את התואר מאחת האוניברסיטאות באינטרנט? ובלי הקנית ערכים האתיקה הולכת ומדרדרת בישראל...

כשאני הגעתי לאוניברסיטה למדתי כבדרך אגב את שני החוגים שלי כלכלה ומדע המדינה והקדשתי את רוב זמני לקריאת מאות ספרים ומחזות מופת, לקחתי שיעורים בחוג לאנגלית בהם למדתי את ריצ'רד השני של שקספיר ושירה אנגלית. למדתי תיאטרון, אומנות, פילוסופיה, ספרדית, גרמנית ומאוחר יותר גם איטלקית ואף התחלתי לקרוא ספרות בשפת אמי לאדינו במכון בן צבי. זה מה שאני זוכר מהאוניברסיטה אחרי ששכחתי מזמן את תורת המחירים ומינהל ציבורי.

בה עוצבה האישיות האינטלקטואלית שלי ואני אומר זאת לסטודנטים שלי שאם הם באים לאוניברסיטה רק לשם קבלת תואר הם מפספסים את המטרה העיקרית של הלימודים. כל תלמיד וסטודנט הופך לאינטלקטואל רק אחרי שקיבל חינוך וערכים, המשותפים לכל בן תרבות, ורק אחר כך הוא רשאי ללמוד את תחומי העניין שלו. אנטיגונה משותפת לכל אינטלקטואל ברחבי העולם, לטייסים ולשחקנים, לפיזיקאים ולרופאים.

אם שר החינוך, מיכל זולר או כל תלמיד או סטודנט היה טורח לחפש בגוגל באנגלית את הערך אנטיגונה עם יפן, היה מוצא ידיעות, כתבות וספרים אין ספור בנושא הרלוונטיות של המחזה כיום ובכל העולם. הספר Antigone on the Contemporary World Stage מתאר את ההיסטוריה המופלאה של המחזה של סופוקלס שהוצג בכל העולם בהקשרים שונים בתכלית, אך הם רלוונטים בכל מקום בעולם, בארגנטינה, קונגו, פינלנד, האיטי, הודו, ארצות הברית ויפן.

בהפקת אנטיגונה במוזאון הלאומי בטוקיו בשנת 2004, הציף מיאגי סטושי את הדילמות של אנטיגונה ביפן המודרנית כשהשווה בין הטרגדיה היוונית למורשת היפנית במלחמת העולם השנייה, כשיפן ניצבה בדיוק כמו אנטיגונה בפני אותן דילמות. האם המורים של מיכל זולר ערכו את החיפוש האלמנטרי בגוגל בשביל למצוא את ההקשרים העכשוויים והבינלאומיים? מדוע זולר וחבריה לא עשו זאת וכתבו על כך בבחינת הבגרות והיו מקבלים ללא ספק ציון מעולה? למה משרד החינוך לא מוצא בעצמו את ההקשרים ומכניס אותם לתוכנית הלימודים?

יוליוס קיסר ואנטיגונה

זכיתי ללמוד לבגרות מחזה לא פחות רלוונטי מאנטיגונה - יוליוס קיסר של שייקספיר. המחזה מתאר דילמות אתיות רבות הדומות בצורה מפתיעה לאנטיגונה - נאמנות לערכים או לשליט? חברות לעומת התחייבות לטובת הכלל, דמגוגיה לעומת דברי אמת. ראיתי כמו כולם את הסרט הנפלא עם מרלון ברנדו וג'ימס מייסון שגם הוא כמו הסוחר מונציה של שיקספיר בתוכנית הלימודים שלי בגלל הדילמות האתיות הרבות שלו.

משום מה לא הזדמן לי לראות את יוליוס קיסר בלונדון, אולם באחת הפעמים שהייתי בפריז (היו שנים בהן נסעתי מדי חודש לפריז בענייני עבודה ובה גם עשיתי את הדוקטורט שלי) ראיתי שההצגה מועלית באולם ענק בפאתי פריז בבימויו של אחד מגדולי הבימאים - רובר הוסיין. האולם הענק היה מלא בקהל שוחר תרבות וחלק גדול ממנו היו צעירים. אני מרגיש עצמי בן בית עם הקהל בכל אולמות התיאטרון והקונצרטים ברחבי העולם.

אלה לא אליטות, בוודאי לא אריסטוקרטיה, הקהל הוא פשוט אינטלקטואלי ודומה להפליא בפריז, חיפה, תל אביב, לונדון, ניו-יורק, בוסטון, ברלין או סינגפור.

נותר באולם מקום אחרון בשורה האחרונה. אני כאמור מעדיף לשבת כמטחווי יריקה מהשחקנים, אך מה לא עושים בשביל לראות על הבמה את גיבורי ילדותי - ברוטוס, יוליוס קיסר וקסיוס. והנה, ההצגה מתחילה ומי יושב לצידי, אם לא רובר הוסיין בכבודו ובעצמו. הייתה זו הצגת הרצה, טרום בכורה, והוא לחש הוראות במיקרופון זעיר שהיה צמוד לפיו לשחקנים שעל הבמה. וכך זכיתי לראות בהופעה חיה איך הבמאי מפעיל את השחקנים בשידור חי.

לימים, נזדמן לי לחוות חוויה דומה כשהייתי חבר דירקטוריון תיאטרון חיפה כאשר זכיתי לראות את החזרה הגנרלית של אחת מהפקות המופת שלו בשיתוף עם הבימה "ציד המכשפות" של ארתור מילר, שגם הוא מעלה דילמות אתיות רבות כמו כל מחזותיו של מילר. למען הגילוי הנאות, אני לא בא ממשפחה של שחקנים, במאים או מחזאים. אבל רצה הגורל וזיכרון הילדות הראשון שלי הוא של הצגה של הקומדי פרנסז - מחזה של אדמונד רוסטאן (המחבר של סירנו דה ברז'רק הנפלא של הקאמרי) בתיאטרון של קהיר.

הורי שלקחו אותי לארבעה סרטים בשבוע מגיל אפס הרגישו צורך לחנך את ילדיהם גם בקלאסיקה תיאטרלית בעת ביקור התיאטרון הלאומי של צרפת בפזורה הפרנקופונית. ההצגה נראתה לי כה נפלאה שמאז אני מוקסם מהצגות, ואני רואה הצגת סטודנטים תחת גשם סוחף בחצר של הסורבון כמו גם הופעות בחינם באודיאון של ז'אן לואי בארו, גדול השחקנים והבמאים הצרפתים, שפתח את התיאטרון לסטודנטים ופועלים בזמן מהפכת מאי 1968 שבה השתתפתי (מבלי לזרוק אבנים על השוטרים כי אני לא דוגל באלימות) ובתום ההצגה התקיים דיון סוער האם התיאטרון הוא אליטיסט או עממי.

המחזות שבהן מככב עודד תאומי ואני מלמד אותם רלוונטיים כיום כמו בתקופתם של איבסן, מילר ודירנמט. לאחרונה כתבתי מסה על ההקשרים האקטואליים של מחזהו של דירנמט "ביקור הגברת הזקנה" שהוצג בזמנו על-ידי הקאמרי ולאחרונה על-ידי הבימה. את המסה באורך של עשרים עמודים, שהתפרסמה לראשונה באתר מחלקה ראשונה וזכתה לתגובות נלהבות, הכנסתי בספר המקוון שלי שכל אחד יכול להורידו בחינם "צדק חברתי, כלכלי ושלטוני", ותיאטרון הבימה השתמש בה בפעילותו החינוכית. את המחזה שלי "בחירתה של נלי" על-פי הרומן "הישמרו מדורון יווני", על דילמות אתיות בישראל המודרנית המבוסס על האודיסאה של הומרוס (סופר עוד יותר קדום מסופוקלס...), לימדתי באוניברסיטת חיפה בקורסים של אתיקה עסקית שזכו למשובים מעולים.

זכיתי ללמד אלפי סטודנטים בשישה מוסדות אקדמיים בישראל ובחו"ל, צעירים בני 20, 30 ו- 40, מכל השכבות הסוציו אקונומיות, חרדים דתיים וחילוניים, עובדי מדינה, עיריה וחברת חשמל, 17 מחזורים של חובלים, פלשתינים וישראלים, עולים מרוסיה, אתיופיה ודרום אמריקה, סטודנטים למנהל עסקים, מדע המדינה, לימודים רב תחומיים, מהנדסים, רואי חשבון וכלכלנים, מזרחים ספרדים ואשכנזים, יהודים מוסלמים ונוצרים, שזיכו אותי באוניברסיטת חיפה בתואר המרצה המצטיין עם המשובים הגבוהים ביותר שהושגו אי-פעם.

רובם למדו אצלי את אותם המחזות ה- "משעממים ולא רלוונטים" שעליהם יצא קצפה של מאור הנוער מיכל זולר. תרבות גבוהה היא תמיד בהתחלה משעממת עד אשר אתה לומד להעריך אותה. מרצים נאורים יכולים להפוך כל לימוד לחוויה, כמו שלמה אבינרי, יהושע סובול ואילן משולם, אשר הצליחו להשפיע על חייהם של אלפי סטודנטים ולשנות תפישות עולם עם חומר לימוד "משעמם" כמו אריסטו והרקליטוס. כששר החינוך נותן את ידו לאיבוד הערכים אין פלא שלא באים יותר לתיאטרון, שהצגות מופת יורדות במהרה, ושמי שכבר בא לתיאטרון רואה את שיגעון באופרה...

אך התהליך קורה גם בארצות הברית. מבין מאות ההצגות בברודווי ניתן לספור על אצבעות יד אחת את ההצגות האיכותיות, שהן באוף ברודווי או באוף אוף ברודווי. רמת החינוך בבתי הספר הציבוריים שם הולכת ומידרדרת כי כל הכספים הולכים להצלת אנשי העסקים והבנקים המושחתים של וול סטריט. אם תנסה לדבר בארוחה עסקית עם בנקאי מוול סטריט על המחזה של ארתור מילר "כולם היו בני" הוא יחשוב אותך למופרע או מוזר. דבר אתו על מסעדות, על נגזרים מתוחכמים שניתן להרוויח עליהם מיליונים על חשבון המשקיע התמים, או מקסימום על הסרט "הזאב מוול סטריט".

לעומת זאת, אם תדבר עם איש עסקים צרפתי על ההצגה האחרונה של מולייר בקומדי פרנסז ועל התערוכה במוזאון אורסיי, הוא יבין שאתה איש תרבות ואינטלקטואל שניתן לסמוך עליו ולעשות עמו עסקים.

על-פי הספרות הענפה שנכתבה אחרי המשבר של 2008 ושקראתי את רובה, הצלת וול סטריט הרבה יותר חשובה מהצלת החינוך עבור נשיא ארצות הברית, הקונגרס ונגיד הבנק המרכזי הניאו ליברלים שנבחרו ישירות או בעקיפין מתרומות של הבנקים בוול סטריט. לכן, בל נתפלא על ההדרדרות החינוכית, התרבותית והערכית בארצות הברית.

ובנושא שלנו תיאטרון - אדם עם משכורת סבירה לא יכול להרשות לעצמו יותר ללכת להצגה בברודווי, כי התיאטרון הפך לנחלתם הבלעדית של המאון העליון, להבדיל מפריז וברלין שם הוא עדיין עממי ונחלת הכלל.

לסיכום, נשאלת השאלה בישראל האם גם אחרון המוהיקנים - הקאמרי יאמץ את מודל ברודווי, יציג רק מחזות זמר במאות שקלים, ולא יאפשר להצגות מופת כמו פרוסט/ניקסון ולשחקנים נפילים כעודד תאומי למשול בכיפה. זוהי אם כן הדילמה האתית של הקאמרי ושל שאר התיאטרונים הרפרטוארים המנסים לשרוד - איך נוכל למצוא את האיזון המתאים בין הקליל לנשגב, בין הקלאסיקה לבידור, בין האינטלקטואליות לריאליטי, אם אנו חפצי חיים.