פרשת סילבן שלום – טמטום או רשע?

ה-"חגיגות תקשורתיות" בארצנו הקטנטונת מפתיעות אותי בכל פעם מחדש, כאילו אין לנו בעיות אמיתיות. אנו עם קטן שעומד נגד אויבים אדירי כוח וממון שנים רבות, אך נגד הרשע וזדון שצומח בקרבנו להתמודד הרבה יותר קשה. לסיפור שנדבר עליו כמעט אין פרטים, אך מבחוץ הוא נראה כמו חיסול ממוקד טיפוסי, ללא צל של ספק.

חיסולו הפוליטי של הרמן קיין בארה"ב

לא מזמן פרסמתי במסגרת סדרת מאמרים על השתלטות האחים המוסלמים על ממשל הפדרלי בארה"ב סיפור דומה על חיסול ממוקד של יריבו של אובמה בבחירות האחרונות לנשיאות, הרמן קיין (Herman Cain) – פוליטיקאי שחור, חבר המפלגה הרפובליקאית שהיו לו סיכויים טובים לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות. קטע קצר משם: "פתאום התקשורת הוציאה סיפור על שתי נשים שטענו שקיין ניסה להתחיל איתן לפני כעשר שנים. אחר כך הופיעה עוד אחת. לא היו פרטים, לא שמות אך התקשורת חגגה. קיין הושמץ, בכל תוכניות הטלוויזיה דיברו עליו (ובעצם לא היה על מה לדבר בלי פרט כלשהו) עד שהאיש הסיר את מועמדותו. שיטות הפשע המאורגן עבדו יפה".

איך אומרים הצרפתים: "חפש אישה!"

לפני שבוע "באמצעי התקשורת" התחילו לספר שפתאום צצה מישהי הטוענת שלפני כחמש עשרה שנה (1998) סילבן שלום, אז שר בממשלה, ניסה לבצע בה "משהו מיני" (ברור שאין פרטים על האירוע). אחרי חמש עשרה שנה היא נזכרה? איפה היא הייתה כל השנים האלה? אם באמת היה משהו משמעותי, היא הייתה שותקת? אין שום רקע לעלילה - אך האדם כבר מושמץ בלי שום אפשרות להתגונן.

אין לי טענות כלפי עורכת הדין רוני אלוני-סדובניק שדרכה, כנראה, הסיפור יצא לאור, לפי הרקורד שלה היא עזרה לנשים רבות שבאמת נפלו קורבן לאונס או הטרדות, אבל במקרה הזה מישהו ניצל אותה כדי לנסות לחסל איש ציבור שבכוונתו להתמודד לנשיאות (תפקיד שאחרי שני הנשיאים האחרונים זקוק בעצמו לניקוי יסודי עם הרבה אקונומיקה). השתתפות במשחק המלוכלך הזה ישאיר גם עליה חותם לא חיובי כל כך.

הרבה כסף נשפך על-מנת לתפור תיק מכלום, כבר ראינו דברים דומים אך אחרי חמש עשרה שנה הסיפור בלתי ניתן להוכחה וכל הסיפורים שיכולות לספר "ידידותיה", שכנראה לא בחינם עושות זאת, יהיו בחזקת "בלה בלה" בלי קשר כלשהו לאמת. ניסיתם לשאול: מי מעוניין בחיסולו הפוליטי של סילבן שלום?

אך אנו חיים היום בחברה המתקרבת בצעדי ענק לחברת סדום וזה שמחפש צדק במערכת המשפטית יכול להתאכזב קשות.

השוואה עם פרשת הרמן קיין

בכל זאת כדי להבין את הבדלי השיטות בחברה דמוקרטית כמו ארה"ב וחברה בה רודנות משפטית השתרשה בעשורים אחרונים - בואו נשווה שני סיפורים דומים: זה שפתחתי בו (על הרמן קיין) וסיפורו של סילבן שלום.

שם וגם כאן השתמשו לחיסול פוליטי בשיטות הפשע המאורגן: רק בארה"ב זה היה סיפור תקשורתי ורק תקשורתי. זרועות אכיפת החוק לא התקרבו אליו כי לא הייתה שום סיבה משפטית אחרי כעשור. ליוזמי הפעולה זה הספיק – האיש לא רצה להתלכלך ועזב את הפוליטיקה.

כאן בלי שום תלונה, פרקליטות, משטרה וכנראה אנשי הפשע שהחלו את מחול השדים הזה חופרים בכל פינה, עוברים על כל הנשים שעבדו בסביבת סילבן שלום ומנסים לשכנע מישהי להתלונן. על מה? אפילו על זה שהוא התעטש בסביבתה והיא קיבלה בעקבות זה שפעת. לא משנה – העיקר להתחיל את התהליך – האשמה תמצא אחר כך. בינתיים אין תלונה, אין עבירה – אך מכונת "הצדק" עובדת במלוא הקיטור ואין מי שיעמיד את "החופרים" במקומם.

באיזו חברה אנו חיים?

בכלל לא לעניין: אין לי מושג מי מנסה לצוד את סילבן שלום, אנו מדברים לא רק על המקרה הפרטי הזה אלא על התנהגות הג'ונגל בו הטורפים חוגגים ומכתיבים את החוקים. לא יודע אם זה קשור בכלל, אבל ממליץ מאוד לקרוא את מאמרו של אלדד יניב "השיטה של פואד". רק משפט אחד משם: "בנימין בן-אליעזר מאמין שבפוליטיקה כל האמצעים כשרים לגבור על המתחרים ובלי להשאיר סימנים..." תמצאו שם גם דוגמאות מבצעים הדומות מאוד לסיפור שלנו. הקישור:
מיומנו של זקן השבט