החוצפה של אבו-מאזן והגמגום של נתניהו

העקרונות שלנו למדינה פלשתינית

נמאס מהסחבת, הגמגום, חוסר העקביות בכל הנושא של המו"מ עם אבו-מאזן. הפלשתינים הצליחו למקד את עצמם כקרבנות, מסכנים, נרדפים, כבושים ולכן מגיע להם ומגיע להם ותיאבונם הולך וגדל.

למזלנו הרע - ארה"ב, הקהילה האירופית, קונים את הסחורה הזו ולוחצים על ישראל, לוותר, להתמתן, להתגמש ולחתום על הסכם מסגרת או כל נייר אחר - העיקר שיהיה הסכם לפי תנאים מוקדמים שמציב אבו-מאזן.

המטרה של ביבי - לשבור את הקיפאון עם נאום בר-אילן 2. לדעתי, על ביבי לצאת עם תוכנית חד-צדדית, בה יפורטו העקרונות של ישראל למדינה פלשתינית.

ואלה עיקרי התוכנית:

את נאום בר-אילן 2, על נתניהו לבסס על תוכנית מדינית חד-צדדית שלנו. מדינה פלשתינית עצמאית (בר-אילן 1), בבקשה, אך אלה הקווים האדומים שלנו, שאין לוותר עליהם בבחינת: "יהרג על ביטחוננו ועצמאותנו ובל יעבור". ירושלים (בלי הפריפריה) - בירת ישראל, הר-הבית בידינו - לא לשכוח, בקעת הירדן - גבול ביטחוני אסטרטגי.

נתניהו - תוכנית מדינית עכשיו.

לא מזרח תיכון חדש, לא שלום עכשיו, לא הסדר לדורות, לא שלום מזרח תיכוני - אלא הסדר בכתב, מגובה בערבויות, לטווח ארוך, סביר ומבטיח את ביטחון ישראל לדורות הקרובים - זה ליבו של נאום בר-אילן 2.

ואלה הנקודות להדגשה:

גבולות ביטחון הן מהבחינה הטקטית והן מהבחינה האסטרטגית. הגבולות חייבים להיות בטווח ובמרחק, שיאפשרו לצה"ל מרחב של זמן ופעולה תוך שהות מספקת טקטית לצאת ממגננה להתקפה ולהבטיח הגנה על גבולות ישראל ואוכלוסייתה. גם בתקופת הטילים ארוכי הטווח - אין תחליף לשטח, תזכרו זאת.

באשר ליהודה ושומרון

יש ללכת לפי העקרונות והקווים שהותוו בזמנו "בתוכנית אלון" ז"ל - לאמור, שליטה בפועל ובאמצעים אלקטרוניים על נקודות מפתח ומקומות אסטרטגיים לא מאוכלוסים ע"י הפלשתינים הנחוצים להגנה על גבולות ביטחון.

בקעת הירדן - כקוו הגנה אסטרטגי, שאסור שיהיה בידי המדינה הפלשתינית, שתיהפך תוך זמן קצר למדינת חמאס. פירוש מעשי של המצב, אפשרות של כניסת כוחות זרים ליש"ע כמו חיזבאללה, מתנדבים אירניים, וכמובן נשק וציוד ללא הגבלה כולל לטווחים ארוכים - המכסים את ערי ישראל ומסכנים את העורף כולו.

לכן קו עמק הירדן - הוא בבחינת קו אדום שאין מוותרים עליו בשום שלב ובשום לחץ בינלאומי.

הגושים הגדולים - נשארים בידי ישראל ומסופחים אליה, אחרי ההסדר - אפשרי תמורת חילופי שטחים בערבה - או אם רוצים, קחו את המשולש, נראה אתכם.

מדינה פלשתינית על כל סממניה, אבל מפורזת מבחינה צבאית, לאמור בגדול: ללא נשק כבד, מטוסים וצבא זר או מתנדבים - ואלמנטים דומים.

זכות השיבה - קו אדום. ניתן להתפשר, על מספר מוסכם של חוזרים, שלא יהיה בהם כדי להפר האיזון ולסכן את ביטחון ישראל, כל זאת כדי "לשחרר קיטור" מהנושא הטעון.

בירת המדינה הפלשתינית - איפה? כעקרון - ירושלים, לא תחולק יותר. גבולות ירושלים כבירת ישראל, ניתנות לקביעה מחודשת בגבולות שממשלת ישראל תקבע. לדעתי וטעמי ניתן לוותר על הפריפריה שכולה על טהרת הפלשתינים, כלומר: השכונות שסופחו לה ושלמעשה ישראל לא שולטת בהן אלא מחזיקה בהן כערבון וכגיבוי.

הר-הבית וחלקיו - הידוע גם כ"אגן הקדוש" - בשליטה ישראלית, ייתכן בפיקוח, תיאום בינלאומי בשיתוף ישראל והפלשתינים.

בירת פלשתין - לפי בחירתם, רמאללה, או אחת משכונות ירושלים שתוחזר בהסכם, כדי שיוכלו לקרוא לה ירושלים אם כל כך נפשם חפצה בשם זה - שהוא על-פי התנ"ך וההיסטוריה המאוחרת יותר שייכת לעם היהודי כבירה ועל כך נלחמו ומתו מלכי ישראל (ומשם יצאו להביא מים לדוד המלך).

ביטול האמנה הפלשתינית וההסתה בחינוך.

יש לעמוד איתן על דרישה זו - שהיא חלק סוער ומסעיר בסכסוך עם הפלשתינים וכל עוד ההסתה ומערכת החינוך הפלשתיני לא ירדו מכך - לא יהיה הסדר, לא שלום ולא סיכוי לדו-קיום.

שילוב, תיאום ועזרה כלכלית בכל התחומים. הדבר אפשרי ומעשי, לאחר ההסכם ובעיקר על שמירתו וכיבודו.

נסיגה ישראלית לקווים שיבטיחו את הביטחון - בהתאם לתוכנית המדינית.

אבו-מאזן - שולט לכאורה ביש"ע שבידי הפלשתינים, כיום בעיקר, בזכות צה"ל.

נסיגה ישראלית - אסור שתיהפך להשתלטות חמאס, אחרת נקבל את עזה על גבולות יש"ע.

שחרור אסירים - כולל רוצחים עם דם על גופם ונפשם, ואזרחים ישראלים ערבים רק בהסדר סופי ובפעימות.

תוכנית אובמה/קרי - כבר אמרתי זאת בעבר במאמרים באתר זה, למרות שעברו שנתיים מאז בחירתו, לנשיא הזה, אין מושג מהנעשה במזרח התיכון, מבחינה מעשית, מנטליות, הכרת הסביבה והאוכלוסייה ובעיקר את הפרטנרים.

המסקנה - למרות תמיכתו והתעקשותו למצוא פתרון מדיני - לא הוא שימצא את הפתרון. על הממשל האמריקני להבין זאת, אחרי הכישלונות בעירק, אפגניסטן ועכשיו מדינות הים התיכון.

אובמה לא הבין את מובארק, זיגזג לגביו, לא ברור לגמרי מה דעתו לגבי סוריה והתנהגותו האנמית לגבי אירן. כל אלה מצביעים על מנהיג של עם גדול, כאשר הוא מבין קטן בנעשה במזרח התיכון ובמיוחד בעולם המוסלמי המסובך והסוער. זה מנהיג, שמדבר יפה וגבוה ועושה מעט ונמוך.

המסקנה - על ישראל לא להתרגש, לא להיבהל ולא להיכנע, לא לאו"ם, לא לקהילייה האירופית ולא לאובמה, גם אם הדבר יביא - לבעיות משפטיות בינלאומיות ולסיבוכים כלכליים ומדיניים עם אירופה.

מלחמת השחרור - המלחמה על העצמאות - חייבת להימשך, גם אם התנאים יורעו, שהרי זה תכליתה ויעודה של מלחמת שחרור, להביא את המדינה לגבולות ביטחון, לריבונות פוליטית וכלכלית. על כך צריך להילחם ולשלם מחיר, לפעמים כבד, לפעמים פוליטי, מדיני, כלכלי ואפילו בחיים של אוהבי המדינה.

העובדה שהמו"מ פוצץ - לאחר שהפלשתינים הבינו שארה"ב בראשות אובמה היא חלשה, מגמגמת, לא עקבית ולא מאיימת כבעבר.

על ישראל לא להיבהל מהפניה לאו"ם - מדובר באיומי סרק, שאמנם תביא ביקורת ולחץ על ישראל מטעם הקהילייה הבינלאומית הצבועה, אך מעשית לא יגרם נזק גדול לישראל, וברור שהרבה פחות מקבלת תנאי הסחיטה של אבו-מאזן.

לסיכום: על נתניהו להיות הפעם יצירתי, תקיף, בהיר, חד-משמעי, לא מגמגם פוליטית מדינית וביטחונית - כדי שנאום בר-אילן 2 יכנס להיסטוריה הציונית המעשית כנאום לדוגמה לעתיד המדינה.