היה היה לפני הרבה שנים (בעצם לא כל כך הרבה) יער, וביער גר הזאב הרשע יחד עם רעייתו וכמה גורים חמודים. למרות שאת מסמכי הטאבו הוא לא הצליח להמציא, עדיין היה הזאב בטוח שהיער רשום על שמו. יום אחד הגיעה ליער סבתא, ייבשה ביצה, בנתה בית והתחילה לחיות את חייה. לסבתא דווקא היו המסמכים המוכיחים כי היער שייך לה, אבל הם לא הרשימו במיוחד את הזאב.
כבר מן ההתחלה לא היתה כימיה בין סבתא ובין הזאב והוא עשה הכל כדי לגרש אותה: הרס לה את הפרחים בגינה, יילל ייללות נוראות בלילות, קפץ, השתולל, דרס ורמס, אבל סבתא בשלה - לא הלכה. כאשר שומרי היערות החליטו שגם לסבתא יש זכות להתגורר ביער, זה כבר היה יותר מדי בשבילו, הוא אירגן את כל הלהקה וביחד כולם התנפלו עליה. אבל גם סבתא לא טמנה את ידה בצלחת והיא ניפנפה את כל הזאבים בבושת פנים עם המקל שלה (בינינו, גם הצייד עזר לה קצת).
כך הם המשיכו לחיות זה לצד זה עוד שנים ארוכות, כשהזאב מנסה כל פעם להתיש את סבתא כדי שתתייאש ותעזוב את היער. יום בהיר אחד החליט הזאב לנסות פעם נוספת את מזלו ושוב אסף את הלהקה. אבל הפעם סבתא השכימה מבעוד מועד והיכתה את כולם שוק על ירך. כך יצא ששוב במקום לגרש אותה מביתה, היא זו שגירשה אותו ולקחה את ביתו. הכישלון המתמשך פגע בגאוותו, הציף אותו בתחושת תסכול ובושה גדולה אשר הפכה לטינה גדולה ותשוקת נקמה אדירה.
אחרי כמה שנים שוב ניסה הזאב את מזלו, הפעם ממש כמעט הצליח אבל לבסוף שוב הובס. הכישלונות הרבים והבושה הגדולה פשוט הטריפו את חושיו וחמתו בערה בו להשחית. בצערו הוא עיין במקורות והחליט לאמץ את הפתגם "בתחבולות תעשה לך מלחמה". הוא התחפש לכבשה והציע לסבתא לעשות "שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם". סבתא חששה אמנם, אבל התקווה שהסיוט עומד להסתיים סחררה את ראשה והיא הכניסה אותו אל ביתה.
לפתע קפצה כיפה אדומה (טי לה, לה לי לה לה) לביקור נימוסין וראתה בגינה את הזאב. היא ליטפה אותו ברוך ואהבה ושאלה: כבשה, כבשה, למה יש לך רובים רבים כל כך? - כדי להניף דגלי שלום איתך. ולמה יש לך מטענים חזקים כל כך? - כדי שאוכל לחיות בשלום איתך. ולמה יש לך שנאה עזה כל כך? - כדי להפסיק את הכיבוש שלך! צעק בחמת זעם ותלש את שובל שמלתה.
כיפה אדומה נבהלה, תפרה טלאי על השמלה והחליטה לעשות מעשה: היא באה אל סבתא וניסתה לשכנע אותה להיות נחמדה אל הזאב המסכן. "לקחת לו פעמיים את ביתו", הסבירה, "אם תחזירי לו את הבית השני, הוא יסכים שתשאירי אצלך את הבית הראשון". - "על סמך מה את סבורה שהוא יוותר על הבית הראשון"? שאלה סבתא בתימהון. כיפה נהייתה אדומה, בלעה את הרוק ואמרה: כך אני מאמינה וזו תקוותי היחידה. סבתא לא השתכנעה מן הנימוק המלומד, אך מאחר שהזאב הפך להיות מאוד מאוד מסוכן לא נותרו לה הרבה ברירות והיא החלה לנסות להנתק ממנו.
כאשר ראתה כיפה אדומה את סבתא נכנעת לנשיכות הזאב ומחלקת לו את ביתה, מיד הבינה שצדקה: ניצחונו של הזאב הנשכן היווה מבחינתה הוכחה ניצחת לכך שאפשר לחיות לצידו כאילו הוא כבש. גם תחושת תיקון העוול ההיסטורי שנעשה כלפיו כאשר ניצלו את חולשתו ותמימותו, חיממה את לבה הרך. מאז סבתא וכיפה חיות באושר וביושר כשהן כל הזמן מתווכחות. זו אומרת: אם נברח מהזאב הוא יתלהב וימשיך לרדוף אחרינו, וזו מתעקשת: אם נברח ממנו הוא יתרגש ויתחיל לרחם עלינו. כך הן ממשיכות ומתווכחות עד עצם היום הזה.
אזהרה: דמיון למציאות עשוי להיות נכון בהחלט (אבל כל אחד אחראי לדמיון של עצמו)...
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
