דירות ומחירים בשמיים

ברחבי תל אביב צצים בשנים האחרונות מגדלי מגורים כפטריות לאחר הגשם. המשותף לכולם, ללא יוצא מן הכלל: מדובר בדירות יוקרה. ותל אביב כמובן לא לבד. אמרת מגדל - אמרת יוקרה. וכאן טמון אחד הכשלים הגדולים ביותר בתחום הדיור - שלמרבה האבסורד הוא אולי הקל ביותר לפתרון.

כדי לבנות מגדל יוקרה יש כידוע צורך באישור של הרשות המקומית ולעיתים גם של גופי התכנון ברמת המחוז ואף המדינה. הרשויות המקומיות יכולות לעשות את הדבר הפשוט ביותר: להעניק אישורים רק או בעיקר או גם לבנייה לדיור בר-השגה, ולא להחליט שהמגדלים יהיו לעשירים בלבד. עניין של החלטה וביצוע, לא יותר מזה. ואז במקום 50 דירות שיעלו מיליוני דולרים כל אחת, נקבל 100 דירות בשליש המחיר.

אם זה כל כך פשוט, למה הרשויות לא עושות זאת? הארנונה איננה שיקול, כי היא נקבעת על-פי השטח, וכמובן שאין הבדל אם ב-300 מ"ר יש דירה אחת, שתיים או שלוש. השיקול המרכזי הוא הרצון למשוך אוכלוסיות חזקות, שמוציאות יותר כסף בסביבתן המיידית. העשירים קונים יותר, מבלים יותר וכך ממריצים את הפעילות הכלכלית.

אבל גם כאן לא בטוח שהמספרים לא יתאזנו, אם במקום שלוש משפחות עשירות יהיו שלוש משפחות של מעמד הביניים. וחוץ מזה, הערים הגדולות מספיק חזקות ויחיו טוב מאוד גם בלי עוד כמה מאות עשירים. שלא לדבר על האחריות המוסרית והחברתית שיש לראשי הרשויות המקומיות, מעבר למילוי הקופה.

אם כבר דיברנו על ראשי הרשויות, הנה עוד נקודה. כאשר בונים מגדלי יוקרה, אפשר לדרוש מהיזמים "מטלות ציבוריות" - גינה, כיכר וכדומה. זה נחמד מאוד לתושבי האזור (שוב העשירים מרוויחים), וזה טוב מאוד לראשי הרשויות. כך הם יכולים להציג עשייה ופיתוח בלי להוציא אף אגורה. אלא שיש כאן סוגיה ציבורית ואולי אפילו פלילית לא פשוטה.

במשפט הולילנד הטיח השופט דוד רוזן באורי לופוליאנסקי ובאברהם פיינר, שהתרומות שניתנו (בהתאמה) ליד שרה ולבית מלכה הועילו גם להם, כמי שעמדו בראש המוסדות. בית כנסת מפואר בבית יד שרה מפאר את לופוליאנסקי, כיתות מרווחות בבית מלכה הן רווח גם לפיינר - אמר רוזן. זו הייתה אחת הסיבות להרשעתם של השניים. ובהשלכה לענייננו: כאשר ראש העיר יכול להצביע בקמפיין שלו על עוד ועוד גינות, אותן מימנו יזמים שקיבלו היתרי בנייה מהעירייה שבראשותו, לא בטוח שהוא מצוי במישור שכל-כולו תקין וחוקי.

מאחר שהרשויות המקומיות לא רוצות לוותר על מגדלי היוקרה של המעטים לטובת דירות שפויות של הרבים, תפקידה של הממשלה לכפות זאת עליהן. משרד הפנים יכול לבלום תוכניות כאלו, רשות מקרקעי ישראל יכולה לא להעניק להן קרקעות, ועדות התכנון המחוזיות והארציות יכולות לא לאשר אותן.

ברגע שייקבע העיקרון שחובה לאפשר גם למי שאינם מיליונרים להתגורר במרכזי הערים, הפרטים הם כבר שוליים. אפשר למשל לאשר תוכניות מעורבות - דירות עממיות ודירות פאר באותו מגדל. אפשר למשל להתנות תוכניות זו בזו - אם תבנה עממי במתחם אחד, תקבל אישור ליוקרה במתחם אחר. אפשר להעניק הקלות: בנה עממי ותקבל את המגרש בחינם, בנה עממי ולא תידרש למטלות ציבוריות. העיקר הוא להחליט, שהערים שייכות לכולם.