קרי המתוסכל מאשים

בנושאים המהותיים של המשא-ומתן היו אלו הפלשתינים "שתקעו" את קרי וסרבו בריש גלי להצעותיו להסכם מסגרת. לא ישראל. אבל, במישור הטקטי ובעולם הדימויים ידם של הפלשתינים על העליונה לפי שעה. מה שלא יהיה, לדעתי אסור בשום אופן לשחרר רוצחים אזרחי ישראל כאחד מהכלים לחידוש המו"מ עם הפלשתינים.

שר החוץ האמריקני הופיע ב-8 אפריל בפני ועדת החוץ של הסנט האמריקני, לדיון על תקציב משרדו לשנה הבאה. כנהוג הוא פתח בהערות מקדימות על מוקדי הפעילות והבעיות של משרדו בימים אלו, ובראשם המשבר באוקראינה. הוא נגע גם ב"תהליך השלום במזרח התיכון", העלה על נס את התפקיד שממלאת בו ארה"ב והוא אישית, וחזר על הקביעה שהישראלים והפלשתינים צריכים לקבל את ההחלטות.

הוא לא האשים אף אחד מהם. אבל, בהמשך, כאשר סנטורים שאלו אותו מי אשם בהפסקת השיחות בין ישראל לפלשתינים, הוא ייחד והבליט את ישראל והציבה כאשמה מספר אחד: היא לא שחררה אסירים בהתאם להסכם, ואחרי כמה ימים היא פרסמה מכרזי בניה בירושלים והכל התפוצץ בבום אחד גדול. הפלשתינים הוצבו במקום השני בחומרת האשמה: המסכנים הגיבו בהגישם בקשות להצטרף לאמנות בינלאומיות וזה לא יפה ולא "מועיל".

נו, מיד דוברי הבית הלבן ומשרד החוץ האמריקני מהרו לתקן ולאזן את דברי קרי ולהבהיר ששני הצדדים למעשה אשמים. בל נשלה את עצמנו. קרי, ולא בפעם הראשונה, שופך את חמתו ותסכולו על ישראל. הוא זה שכמה פעמים איים עלינו באסונות ושואות אם לא נתנהג יפה ואם נמשיך להתעקש על האינטרסים החיוניים שלנו. מה לעשות ואנחנו "עזרנו" לו: כי איזו מדינה בעולם מתחייבת לשחרר רוצחים, כולל אזרחי ארצה, בתמורה לנכונות הצד השני לדבר אתה ולא לתת לה כלום? ואיך זה מאפשרים לשר שיכון, בעיתוי הכי רגיש, להוציא מכרזי בניה, גם אם הם בירושלים וגם אם לא חל איסור פורמלי על כך, כאשר ברור כי מדובר בסדין אדום בפני שוורי העולם?

אבל, אם נסתכל על התמונה הכוללת יותר, הרי שהתמונה מאוד מאוזנת ונוטה דווקא לטובתנו:

- לפני כמעט 9 חודשים התחיל המשא-ומתן בקול תרועה גדול, כאשר שר החוץ האמריקני מציב את היעד של הסכם קבע היסטורי בין ישראל לפלשתינים תוך 9 חודשים. בתוך כל השריפות שמשתוללות בעולם, אובמה החליט שכאן יושקע המאמץ העיקרי שלו. בסוריה נהרגים כל יום כמה מאות? לעזאזל אתם! שר החוץ הבלתי נלאה שלו יעשה את המלאכה!

- עובר זמן, והאסימון הראשון נופל: הזמן לא יספיק. קרי אומנם מחזיק בסיסמה המשיחית yes WE CAN, ואצלנו ישנם כאלו הופכים אותו לאליל שאוי למי שיעז להחציף לו פנים, אבל העסק תקוע.

ואז, עולה הרעיון של "הסכם מסגרת" של סוגיות הליבה שישמש מדריך מנחה למו"מ על הסכם הקבע. האם יהיה זה הסכם מסגרת מחייב, שאין לערער עליו, או הסכם המאפשר לצדדים להציב הסתייגויות? המטוטלת נעה מכאן לכאן.

בינתיים ישראל שחררה כבר 78 רוצחים, וככל הנראה הסכימה למתווה הסכם המסגרת שגיבשו האמריקנים. מי שהתנגד לו היו הפלשתינים, ובראש חוצות. בעוד שישראל הסכימה, ככל הנראה, לנוסחה של מו"מ על בסיס קו 1967 תמורת נכונות פלשתינית להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הרי שהפלשתינים התנגדו לכך בשיא התקיפות: ייהרג ובעל יעבור! לא יהיו מוכנים בשום אופן לדון ולהתחיל לדון בהכרה הזאת. כאן הם "תקעו" את האמריקנים. במילים פשוטות אחרות: בנושא המהותי ישראל של נתניהו היא זאת שהלכה לקראת קרי, והפלשתינים היו הסרבנים. אז מה עושים?

- התחילו לדבר על נוסחה שתאריך את המו"מ מעבר ל-9 חודשים המסתיימים ב-29 אפריל. הפלשתינים באו ואמרו: נגמר! יסתיימו עוד מעט 9 החודשים ואנחנו נפנה לדרך אחרת, שהיא מלכתחילה הדרך המועדפת עלינו: דרך האו"ם, על-מנת להציק לישראל ולהחלישה ולבנות לנו יותר לגיטימיות בינלאומית. בו בזמן הם דרשו מישראל למלא את ההתחייבות שלה ולשחרר עוד 26 מרצחים. ישראל אמרה: בסדר, אבל תסכימו להאריך בשנה את ה-מו"מ! סתם ככה נשחרר מרצחים ואתם תרוצו מיד לאו"מ על-מנת "לדפוק" אותנו שם? ואז נכנס עניין פולארד המתועב ושחרור עוד מאות פלשתינים, ונקלענו לתסבוכת של עכשיו שאין טעם לפרטה.

רוצה לומר: תראו איך שר החוץ של המעצמה הגדולה בעולם מתחיל בגבהים ומסיים, לפי שעה, בהתנצחות על שחרור אסירים ו-700 מכרזי בניה. הוא לא אמר בעדותו בסנאט ולו מילה אחת על הסכם המסגרת, על הסכם הקבע ומה יהיה כאשר ואם יחודשו השיחות. הייתה החזרה הלעוסה, שאני שומע אותה גם אצלנו השכם וערב: צריך לקבל "החלטות קשות ואמיצות".

אז כמו שאומרים: יש אומץ של טיפשים ויש אומץ של נבונים. טיפשים שמוכנים "למכור את האימא שלהם" ובלבד שלא "תוחמץ ההזדמנות" לדבר עם הפלשתינים, לא חסרים לנו. אני רק יכול לקוות שמי שנושא אצלנו באחריות יידע לקבל החלטות אמיצות נבונות מול המבוי הסתום בו נמצא עכשיו ה-מו"מ. והחשובה שבהם לדעתי: יקוב הדין את ההר-לא ישוחררו מרצחים שהם אזרחי מדינת ישראל ; ובו בזמן: להקפיא בניה באותם שטחים שברור כי לא יישארו בידינו. ומה שצריך להיות ברור: בשום אופן לא לשבור כלים עם הממשל האמריקני המתוסכל.