בין מגילה לגאולה

המבוא

אז מה היה לנו? נתחיל מה'מבוא' לחודש ניסן, הלא הוא מיודענו חודש אדר. ראש השנה? לא מה שחשבתם. נכון ראש חודש תשרי הוא ראש השנה למניין בריאת העולם. וט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. אז למה שלא נקבל את חודש אדר כראש השנה לשמחה? והרי חז"ל אמרו "משנכנס (ולא 'כשנכנס') אדר מרבים בשמחה". מכאן, שאדר זו רק ההתחלה לשנה של שמחה. מה הפלא שחכמינו הצביעו על כך, כי "הרוצה שיתקיימו נכסיו, ייטע בהן אדר". שמתם לב? אדר הפך לסמל של שמחה, והשמחה היא המתכון להצלחה. מכירים את האימרה החסידית על הפסוק בישעיה: "כי בשמחה תצֵאו", כי בשמחה יוצאים מכל הצרות. זהו מִרשם בדוּק ומנוסה, שיעילותו הוּכחה גם מבחינה מדעית. בואו הצטרפו אפוא להצלחה.

לי זה לא מקרה

מעֵבר לכך, כפי שהצבעתי במאמרי "על גלימה ולגימה במגילת אסתר", המגילה היא עתירת לקחים לאומיים ואישיים, שנוכל לקחת אותם כצידה לדרך לכל השנה - החל משמירת זהותנו היהודית, דרך עקרונות פסיכולוגיים חשובים ועד קבלת תורה מאהבה. לא פחות כולנו מכירים מהחיים את 'צירוף המקרים' הכמעט בלתי אפשרי, החורג מגבולות ההסתברות, שהתגלה כנוסחה הגואלת משלל מצוקות ובעיות שונות. האם אין המגילה אֵם טיפוס לכך? כאילו במקרה ושתי מרדה במלך, ואסתר המלכה מילאה את מקומה. ו'במקרה' נדדה שנת המלך אחשורוש והוא עיין בספר הזכרונות, וגילה שמרדכי היהודי הציל אותו מבוגדיו, ורק 'במקרה' נכנס המן והרכיב את מרדכי על הסוס למורת רוחו, ובסופו של דבר נתלה על העץ שהכין למרדכי, לאחר ש'במקרה' אסתר מצאה חן בעיני אחשורוש והזמינה את שניהם לסעודה, והפכה את גזירת השמד להצלת היהודים, וכל השאר היסטוריה.

הצירוף הבלתי סביר הזה של שרשרת המקרים, כביכול, אינו אלא התגלמות של השגחה פרטית נסתרת של הבורא. ואכן, חז"ל הצביעו על המילה 'מקרה' כהרכב של המילים "קרה מֵה'". כל אחד והמגילה הפרטית שלו כבר אמרנו?

ראש השנה לגאולה

דומה שעם ציוד אישי חשוב זה של שמחה והשגחה פרטית אנו מוכנים לקלוט את המטענים הרוחניים והמסרים המרכזיים של חודש ניסן. אם אדר הוא ראש השנה לשמחה, הרי ניסן, שהוא ראש חודשים (חודש מלשון חדש), לעניין לידת עם ישראל שנגאל ממצריים ועומד לקבל את התורה, הוא ראש השנה להתחדשות ולהתחלה מבראשית. ואכן, המוטיב המַנחה ביציאת מצריים ובמתן תורה, כאירוע מכונן של העם היהודי, הוא "היום הזה". אין מדובר רק בזיכרון של אירועים היסטוריים אלא בהחייאת החווייה הרוחנית האדירה של החרות מעבדות - ובכלל זה השחרור מהעבדות המודרנית לכדורגל, לאייפון ולאינטרנט - כל יום מחדש. קיום המצוות הוא הכלי המובהק לכך הנותן מענה למשמעות הפנימית שכל יהודי מחפש.

מוטיב יסודי זה גם משמש מודל פסיכולוגי להתמקדות בעשייה היומית, כאן ועכשיו, מבלי לדאוג ליום המחר. ההצלחה בה מטעינה את המצברים לקראת הפעילות ביום המחר ומעוררת את המוטיבציה לכך.

חז"ל מציינים שניסן הוא ראש השנה למלכים. הם מוסיפים כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". שמתם לב שהחודש המופלא הזה, הרווי בניסים, מאז עשר המכות, יציאת מצריים וקריעת ים סוף, אינו נקרא חודש הניסים בלבד. יש לשמו הייחודי 'ניסן' ערך מוסף, המציין תכונה של ניסים (בדומה לשמרן, שקדן מהפכן וכדומה). ניסן, אפוא, שכל מהותו היא נס, הוא ראש השנה לגאולה.

הנוסחה האולטימטיבית של חודש ניסן היא השילוב המנצח של ראש השנה להתחדשות, למלכים - וכל ישראל בני מלכים הם - ולגאולה, גאולת הכלל והפרט. מה הפלא שאפילו השיבולים, הפורחות בקמה, וניצניהן נראו בארץ, כמה סמלי, אומרות שירה בחודש האביב.

הכוח הנשי

לא סוד הוא שבזכות נשים צדקניות, כדברי חכמינו, נגאלו ישראל ממצריים. לפחות שתיים מהן אנו מכירים, שתי שחקניות ראשיות שמילאו תפקיד מרכזי בתהליך הגאולה. זוהי בתיה, בת פרעה, מן העֵבר האחד של המיתרס, ומרים הנביאה, אחות משה רבנו, מן העבר השני.

בתיה מָשתה את תיבת משה התינוק מן המים והצילה אותו מטביעה. ועל כן זכתה שמשה נקרא על שם מעשה חסד מופלא זה שלה. כה עז היה רצונה להציל את משה, עד כי, מספרים חז"ל שידה התארכה באמות הרבה, כדי שתגיע לתיבה. אין דבר העומד בפני הרצון כבר אמרנו? אולם צחוק הגורל הוא, שאביה פרעה גזר את כל הגזירות על המתת התינוקות הזכרים היהודים, בלידה ובטביעה, כדי למנוע את לידתו של משה רבינו מנהיגם, שלפי האסטרולוגים היה אמור להציל את עמו מהמצרים במים. והנה, למרבה האירוניה, בתו היא שהצילה אותו ובסופו של דבר פרעה בכבודו ובעצמו גידל את משה בארמונו, וסלל את הדרך לגאולה. האדם חושב, והאלוקים צוחק, כדברי האימרה העממית הידועה. אכן, אין דבר העומד בפני גזירת הקב"ה. גם אימרה זו נגזרת ממקורותינו היהודיים. כבר אמר נעים זמירות ישראל: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".

הדמות המרכזית השנייה בגאולת ישראל ממצרים, ובעצם הדמות הנשית הראשית, היא מרים, אחות משה. היא זו שצָפתה למרחוק, והשגיחה פיסית על אחיה בתיבה, תוך שהיא חוזה לטווח ארוך שהוא עתיד להנהיג את העם ולגאול אותו. היא מציעה לבתיה כמינקת את אימה יוכבד. עוד קודם לכן היא שימשה כיועצת נישואין, שבתבונתה הרבה, תוך ביטחון בבורא, מנעה את גירושי אביה, ושל גברים אחרים בעקבותיו, בעקבות גזירת פרעה, והביאה ללידת משה הגואל. בזכותה גם זכו ישראל לבארה של מרים, בעלת סגולות הפלא, במדבר.

במאמרי על מרים הנביאה ניתחתי את תכונותיה המופלאות, המשמשות מודל למעמד האישה ביהדות. כבר חז"ל הצביעו על כך שהאישה ניחנה בבינה יתרה. אם בתיה, כאמור הצטיינה בכוח הרצון, הרי מרים - בנוסף לתבונתה, אמונתה וראייה לאומית - סוחפת את הנשים במעגלי השמחה. בעוד הגברים שרים לה', בהנחיית משה רבנו, בעקבות נס קריעת ים סוף, הרי מרים והנשים בעקבותיה יוצאות בתופים ובמחולות. הריקוד הוא ביטוי ספונטני והבעה אופטימלית של שמחה, שהנשים כה מיטיבות להצטיין בו.

בכך נסגר אפוא המעגל בין מסרי חודש אדר למסרי חודש ניסן - ההנהגה הנשית הגואלת מאסתר ועד מרים; ההשגחה הפרטית, הנסתרת במגילה והנסית הגלוייה במצריים; גאולת היהודים מהצורר המצרי ובמגילה מהמן הרשע, ההכנה למעמד הר סיני, לעומת קבלת התורה מאהבה במגילה, ואיך לא, השמחה שהיא הדלק לגאולה.