לאור הסכם הפיוס בין הפתח לחאמס, על ישראל להודיע מיידית: אין ולא יהיה מו"מ עם הרשות הפלשתינית. וזה לא רק מסיבות של עיקרון והיתכנות, אלא גם ובעיקר מהסיבה הכי מעשית בעולם: אסור לתת לאבו מאזן משהו שעלול בעוד חצי שנה להגיע לידיו של איסמעיל הנייה.

נפתח בעיקרון ממנו נגזרת ההיתכנות. החמאס, כארגון מוסלמי קיצוני, שולל את קיומה של ישראל. זה לא כמו השלילה של הפתח, שמקורה (היה? נשאר?) פוליטי, אלא שלילה שמקורה דתי. ההבדל ברור: במחלוקת פוליטית יש סיכוי לפשרה, במחלוקת דתית אין סיכוי לפשרה. לכן החאמס ודומיו - ובוודאי ארגונים קיצוניים עוד יותר כמו אל-קאעידה - לעולם לא יגיעו להסכם עם ישראל. הם יהיו מוכנים לכל היותר ל"תהדיה" - הפסקת אש לצורך התארגנות והתחמשות לקראת הסיבוב הבא.

אם הפתח והרשות הפלשתינית מוכנים לצרף את החמאס לממשלה ולתת לו חלק ממוסדות השלטון, משמעות הדבר היא שהם חוברים לארגון שחרת על דגלו את השמדתה של ישראל. זה עומד בניגוד מוחלט ליסוד-היסודות של תהליך אוסלו, שהמו"מ הנוכחי עם הרש"פ נגזר ממנו: הכרה בזכות קיומה של ישראל. זה כן מסתדר מצוין עם סירובו העיקש של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי - סירוב שמשמעותו רצון להביא להיעלמותה, בין אם בדרך פוליטית ("מדינת כל תושביה"), בין אם בדרך דמוגרפית (זכות השיבה) ובין אם בדרך צבאית.

לכן, ברית בין הפתח והרש"פ לבין החמאס, פירושה שאבו מאזן ועמיתיו נותנים לגיטימציה ומעמד רשמי מוכר למי שקורא השכם והערב להשמדתה של ישראל, ונתמך בידי המדינה היחידה בעולם הקוראת השכם והערב להשמדתה של מדינה אחרת - הלא היא אירן. במצב כזה, אסור לישראל לדבר עם הרש"פ - בדיוק כשם שישראל החרימה את ממשלת אוסטריה כאשר הפשיסט יורג היידר היה חלק ממנה. לא מדברים עם מי שלא מוכן שתחיה. חד וחלק. וזה כמובן מעבר לכך שאין על מה לדבר עם מי שלא מוכן שתחיה.

במישור המעשי, כל ויתור שישראל תעשה עכשיו לרש"פ, עלול ליפול בעוד שישה חודשים כפרי בשל לידיו של החמאס. מאידך-גיסא, כל ויתור שהרש"פ תעשה עכשיו לישראל, יבוטל כהרף עין אם החמאס ינצח בבחירות לפרלמנט ו/או לנשיאות הרש"פ. הרי אין שם מסורת דמוקרטית של מעשה מדינה מחייב; ראו מה עושה החמאס ברצועה עזה מהיום בו השתלט עליה (גם שם באדיבותה של ישראל, שהעניקה לו את ההינתקות הרת-האסון). חמאס-עזה מתעלם לחלוטין מההסכמים ומההתחייבויות של הרש"פ, ואין שום סיבה לחשוב שחמאס-רמאללה ינהג אחרת.

יש שיאמרו: אדרבה, עכשיו הזמן לתת לאבו מאזן הישגים איתם יוכל ללכת לקלפי וכך לחסום את החמאס. אלא שזה טיעון מאוד לא משכנע. ראשית, אדם לא מהמר על חייו ומדינה אינה מהמרת על קיומה. לא נכנסים למו"מ כאשר לא יודעים האם בעוד חצי שנה תהיה משמעות כלשהי להסכמות שיושגו כעת, ובוודאי שלא נוטלים סיכונים כאשר לא ברור אם בעוד חצי שנה גם הצד השני יקיים את חלקו.

שנית, נניח שאבו מאזן והפתח ינצחו בבחירות. זה יקרה רק אם יפגינו יותר קיצוניות ונחישות מאשר החמאס, וזה אומר שבפרק הזמן שעד לבחירות הדרישות שלהם רק יהיו עוד יותר בלתי קבילות מבחינת ישראל. שלישית, הפתח ואבו מאזן לא יוכלו להתעלם מהחאמס לאחר הבחירות, אלא אם כן יביסו אותו ברוב עצום - ואין שום סיכוי שזה יקרה. כך שיש הרבה יותר סיכויים שאחרי הבחירות נראה את החמאס בממשלה הפלשתינית, גם אם לא ירכיב אותה וגם אם לא יעמוד בראש הרש"פ.

לאבו מאזן יש בחירה בין מו"מ עם ישראל לבין הסכם עם החמאס. עושה רושם שהוא בחר בצורה ברורה. זה לא משאיר לישראל יותר מדי בחירות. הפתח והחמאס יחדיו משמעותם איום קיומי מיידי על ישראל, שכן במקום להילחם בטרור החמאסי - הפתח יהיה לכל הפחות שותף שקט שלו (וכדאי לזכור, שהפתח מעולם לא הפסיק את הטרור שלו). במצב הזה, הרשות הפלשתינית אינה בת-שיח של ישראל. היא אויב וכך צריך להתייחס אליה.