פיוס חמאס-אבו מאזן? עוד חזון למועד

להלן כמה מאפיינים למצב העניינים בינינו לבין הפלשתינים, כפי שאני רואה ומבין אותם:

• קודם כל אין עדיין שום פיוס בין החמאס לרשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן, אין עדין שום הסכם פיוס. כל מה שיש זאת הצהרת עקרונות כללית, כמותה כבר היו בעבר; בעיקר יש הרבה "רעש וצלצולים" והרבה דיבורים, והרבה התלהמות.

• פיוס אמיתי בין השניים הוא קשה מאוד, ואני נזהר מלהגיד בלתי אפשרי. שתי הסיבות המרכזיות לכך: האחת הוא הנתק הגאוגרפי בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית. זה היה נתק שמאז ומתמיד יצר הבדלים היסטוריים, תרבותיים, כלכליים, דמוגרפים וחברתיים בין שני האזורים הללו. הסיבה השנייה היא ההתפתחויות ברצועה מאז עלה החמאס לשלטון שם בהפיכת דמים. התפתחויות אלו יצרו ברצועה מערך שלטוני של כוח איסלאמי שהעמיק עוד יותר את הבידול העמוק בין רצועת עזה לגדה המערבית. ישנה כמובן עוד סיבה, אם כי לא הייתי מגדירה כמרכזית, אלא כתוספת לשתי הסיבות הקודמות: ההבדל האידיאולוגי בין החמאס לאש"פ המרכיב את הרשות הפלשתינית בגדה.

• גם אם נניח כי בזמן הקרוב תוקם ממשלת אחדות כלשהי, וגם אם נניח כי יהיה פרלמנט אחד בעתיד, הערכתי היא כי בסך-הכל יהיה מדובר על חזות של פיוס. לדעתי הסבירות ששתי הישויות, זאת של הרצועה וזאת של הגדה, יהפכו לישות מדינית אחת- היא נמוכה . נמחיש זאת: "מחר" נחתם הסכם פיוס וקמה ממשלת אחדות (של מומחים, או לא של מומחים ), ואז נורות רקטות על ישובי הדרום, יום אחר יום. אבו מאזן יחוש לרצועה לכפות הפסקת אש? אבו מאזן יעביר (דרך ישראל ביבשה ! ) כוח צבאי פלשתיני על-מנת שיפסיק את האש? מי שמאמין בכך, וכבר נוכחתי שלא חסרים בתוכנו הוזים ובעלי דמיונות, שיקום ויגיד זאת בפומבי!

• מה שיש לנו ברגע זה הוא הרצון ההדדי של החמאס ואבו מאזן לשחק את חזות הפיוס. בקונסטלציה הנוכחית החמאס מצוי במצב של חולשה. מבחינה חיצונית הוא הפך לאויב של מצרים, ורק קטר תומכת בו; מבחינה פנימית המצב הכלכלי ברצועה הוא בכי רע, וארגוני ג'יהאד קיצוניים קוראים תיגר על שלטון החמאס; סיסמת האחדות תמיד טובה, כמו סם הרגעה, למאווי ההמון הפלשתיני. אבו מאזן עושה שרירים לקראת המועד של 29 אפריל בו צפויים להיגמר 9 החודשים שנקבעו למשא-ומתן עם ישראל, בלי לקבל שום הכרעה ובלי לוותר לישראל בשום דבר: הייתה לנו הריצה להירשם ל-15 אמנות בינלאומיות ; היו לנו כל ההתניות לחידוש המו"מ ל-3 חודשים; היו לנו כל ההצהרות על "החזרת המפתחות" כביכול, ועכשיו הצהרות הפיוס על הנייר. הכל טקטיקה!

אז מה כל זה אומר לגבי ישראל? האם זה מזיק לנו?

ראשית, נשמעות אצלנו, כמו תמיד, הצעקות שאנחנו "אשמים", כי אנחנו הבאנו את אבו מאזן לפנות לחמאס מכיוון שלא וויתרנו לו ולא נעניינו לתנאים "ההוגנים" שלו, ועוד כאלו דברי הבל. כל הזועקים כך, בראשם הפוליטיקאים של השמאל כמו הרצוג, יוצאים מתוך הנחה כי תכלית המשא ומתו עם הפלשתינים עכשיו היא להביא לשלום עלי אדמות. לכן הם מייללים ש"אבד הסיכוי לשלום", ואויה לנו. כאן הטעות, או האשליה המתוקה והוורודה שלהם: השלום הנכסף לא עמד ולו לשנייה אחת מאחורי דלת המו"מ, ו-9 חודשים הסתיימו כמו שהתחילו, אולי בהבדל קטן אחד: ציפי לבני, האחראית למו"מ, ומי שאיש לא יכול להטיל ספק בכוונתה האמיתית להגיע לשלום עם הפלשתינים, מודה, ולא בחצי פה (בראיון בערוץ השני ב-24 אפריל) כי דבר לא הושג מכיוון שכל פעם, ברגעי הכרעה שונים, האדון אבו מאזן זז הצידה. לדעתי, אולי פרט לקרי הבלתי נלאה וצבא יועציו, היה ברור לנתניהו כמו לאבו מאזן, כי לא מדובר במשא-ומתן שסופו הסכם שלום! הפלשתינים לא בשלים לכך בכל נושאי הליבה, וכך גם אנחנו, לפחות בחלקם. שם המשחק האמיתי היה, כך נראה לי, הכלה/תחזוקת הסכסוך; להעביר את הזמן בלי הרבה אלימות, בלי משברים ובלי זיקוקים, ולנסות ולהרוויח נקודות פה ושם ואולי גם הבנות בנושאים שונים. איך אמרנו בפסח? דיינו!

לכן איני רואה במהלך האחרון של אבו מאזן שום פגיעה בסיכוי לשלום, כי הוא לא היה שם!

היכן מצוי הנזק הפוטנציאלי במהלך שלו? בכך שנוצרת דינאמיקה משברית היכולה לשים קץ לעצם המשא-ומתן ותחזוקת הסכסוך. זאת, בכך ש"ההתנגדות העממית" הפלשתינית תשודרג ליותר מקרים של ירי; שתהיה תסיסה עממית גדולה ברחובות, שינקטו נגדנו צעדים מתריסים פלשתיניים בזירה הבינלאומית. וישנה הבעיה ההסברתית שלנו מול החמאס ונזקיו האפשריים בזירה הבינלאומית. וזה מביא אותנו לחשיבה על האסטרטגיה הרצויה למדינת ישראל בשעה הזאת. על כך, ברשימה נפרדת.