בין זיכרון לעצמאות - הוויכוח שאיננו תם

בכל יום זיכרון אנו מתווכחים שוב ושוב ומתחבטים בשאלה האם ראוי להצמיד את אירועי יום הזיכרון עם אירועי יום העצמאות - שבאים ברצף זה אחרי זה - בלי שום הפרדה ביניהם.

לא מזמן חגגנו את פסח ואמרנו: "בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" – ואכן ההתחבטות שלנו גם בשאלה של יום הזיכרון היא התחבטות בין לראות באירועי ההשמדה האלו משהו שהוא חלק מקיומנו, או להפוך אותן למשהו היסטורי, סטטי, קבוע, מן זיכרון ישן.

גדולתו של יום הזיכרון הוא דווקא הצמדתו ליום העצמאות – כאן הוא מקבל את ביטויו ההרואי - שאנו "עם עולם" – עם שלנצח ישרוד למרות הכול!

בשנות השישים כשלמדתי ביסודי דיברו על כך שהשואה יכולה לחזור על עצמה, כי היצר להשמידנו עדיין קיים. ראיתי בזה מן "דיבורים בעלמא" – שאין להם מקום במציאות. היה זה פחות מעשרים שנה מתום מלחמת העולם השנייה! והנה היום, כעבור חמישים שנה העניין נראה עדיין רלוונטי כמו תמיד – ואנו עברנו בשנים האלו ניסיונות מרים, שלא פעם הזכירו לנו את השואה!

הצמדתו של יום הזיכרון ליום העצמאות הופך אותו, אם כן, למשהו אקטואלי, ממשי, חלק מעצם קיומנו – כי בלי יום הזיכרון אין יום העצמאות - ואין לנו קיום כלל כמדינה יהודית!