|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הטַבָּעות - זיכרון לנופלים
|
מה קורה כשטועים לאורך כל הדרך ואיך מסתברת בסוף הטעות, מהו אותו סוף מפתיע שכרגיל - קשה לִצפותו! כשסוף, במקרה זה: של כמה אירועים החוברים יחד ● סיפור של 'אי-נעימות' - המבוסס על מקרה אמיתי ● כשהמשכו, במעבר מתבקש: זיכרון לנופלים ● נכתב ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומנציח את אברהם ישראלוביץ, עופר פניגר, דן רייך, יעקב קירשנבוים
|
|
יעקב קירשנבוים ז"ל [צילום: מחוברת תיכון קלעי, 1963]
|
|
|
|
|
|
אנדרטת הנר, אשדוד [צילום: פסלת: מטילדה אלפרין]
|
|
|
|
|
היישוב: שכונה של בתים דו-משפחתיים. התקופה: זו שבה קראו לעובדת משק-בית "עוזרת", כשהשכיח אז - "עוזרת תימנייה" או להלן (בסיפורנו): "העוזרת".
המשפחה הנדונה (להלן: "המשפחה") 'טיפוסית', בת ארבע נפשות: שני הורים ושני ילדים: בן ובת. כשהעוזרת עצמה: משכונה בדרום תל אביב, שממנה נהגה להגיע מוקדם כל בוקר למקום או המקומות שבהם עבדה. לאם המשפחה היו שתי טבעות זהב - אחת נישואין, ועוד אחת משובצת יהלומים קטנים - שאת שתיהן ענדה, וביום הניקיון השבועי הוא יום בוא העוזרת, הייתה מסירה אותן ומניחה-יחד בתחתית של זכוכית במטבח.
יום אחד, כל זאת לאחר שנות עבודה נאמנה ומשביעת-רצון תמיד של העוזרת, נעלמו הטבעות. יכולת לחשוב ש'פצתה האדמה את פיה...', ממש כך. לא עזר חיפוש יסודי בבית, כל הבית! העוזרת נשאלה אודות הטבעות בפעם הבאה שהופיעה, ותשובתה הלקונית: "אינני יודעת".
הוגשה תלונה במשטרה. נשלחו שוטרים לבית משפחת העוזרת, הפכו את כל הבית, ביצעו חיפוש מקיף שלא פסח על שום חדר ושום פינה, כולל הנסתרות אם היו, אולם... לא נמצאו הטבעות.
העוזרת חזרה לעבוד אצל המשפחה. אותה משפחה; כבראשונה. כוחו של הרגל? צורך הדדי (כשאצל העוזרת: גם קיומי)? - קרוב לוודאי שניהם. פעם-פעמיים ראשונות עוד הייתה נסערת, לא שקטה; אבל די מהר שבה השלווה לשרור, ואיתה גם שבו היחסים לתקנם, לקדמותם. כאילו לא אירע דבר, שום דבר. הגיע, אחרי ימים רבים, שגרתיים, היום שבו - דרך-טבע - הסתיימו 'יחסי העובד-מעביד', כלומר פרישה.
איך בדיוק עשו זאת אז? אב המשפחה היה לוקח לסיבוב רגלי בשכונה - בארשת פנים תכלית וקודרת - כשהוא לא שוכח להצטייד קודם-לכן בסכום כסף מספיק אותו שם בכיסו, את בעלה של העוזרת שזו לו הייתה הופעה ראשונה, ותוך כדי 'הטיול' הזה היו דנים בגובה 'פיצויי-הפרישה'. לא בדיוק ענה להגדרה של 'בשופי ונחת', רק כלפי חוץ: נושאים ונותנים כשזה רוצה להמעיט וזה דווקא להרבות וכל אחד עם נימוקיו-הוא מנסה לשכנע את השני, עד שהיו מגיעים לידי הסכמה, לעמק השווה: עוברים למתן התשלום וסוגרים. כך אכן היה במקרה שלנו, והצדדים אמרו שלום זה לזה. לא זו אף זו, נפרדו בשלום.
פרצה מלחמת ששת הימים. שנת 67, יוני, כזכור וכמפורסם. אחד מחללי המלחמה: בנם של העוזרת ובעלה. את הבשורה המרה, בשורת איוב, בישר להם צה"ל במשלחת, כמקובל. בשלב זה: לוקח הבן במכונית המשפחה את אמו היא מעסיקתה לשעבר של 'העוזרת' - עכשיו כבר אם שכולה, שאסון ניחת עליה - לביקור תנחומים אצלם. זכור לו שהיה אז יום נאה, יום שטוף שמש... מקבלים אותם שם בסבר פנים יפות, בחיוכים, בכבוד, אפילו בחמימות, אומרים להם: שבו, תתכבדו! למותר לתאר כיצד חשו, מה הייתה הרגשתם.
חולפות להן השנים. המשפחה מזמינה רפד - במטרה לחדש את ימיה של הספה בסלון ולהפוך אותה אם לא לחדשה-ממש, כמו. בזמן שאיש-המקצוע רק מתחיל לפרק את הספה, כאשר הבן נוכח יחד איתו בסלון, מתגלה בחריץ הצר - זה שבקושי ניתן לתחוב בו אצבע! - שבין ריפוד המושב לריפוד המשענת וממש ברגע הפרדתם, משהו ירקרק, מנצנץ קלות, מפיץ ברק עמום... אלה היו שתי הטבעות. טבעות הזהב! כבר מכוסות ברוב שטחן ירוקת, אחרי כל השנים שחלפו.
הסיפור הזה, שמועלה על כתב לראשונה ונחשף לראשונה, מובא לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ברצוני להקדישו עתה לנופלים - מתי מעט מבין רבים! - הקשורים לתקופת לימודינו בתיכון ע"ש דוד קלעי בגבעתיים, במקביל: קן בורוכוב של תנועת הנוער העובד והלומד שהיה איתו בקשרים הדוקים, ומהפעולות שבו נותרו לנו זכרונות יפים.
התמונות המובאות נחשפות כאן לראשונה, זאת הודות לאיתן ריהן שצילם ותיעד, והכללתן כאן היא באדיבותו. איתן ריהן ואני למדנו באותה כיתה בתיכון קלעי, והערכתי אותו רבות.
|
|
בוגר תיכון קלעי בגבעתיים, מחזור לפנינו. נהרג במפגן צניחה שאליו הוזמנה הכיתה שלנו כשהיינו בשמינית - ראינו, כולנו, את הצנחן שצונח במהירות הבזק "נר": נראה - ממקום עומדנו המרוחק - שרוך כהה ארוך מאוד וצר שנמשך במהירות רבה מהמטוס כמו שובל ענק עד שניית הפגיעה בחולות, כשיתר מצנחי הדבוקה, כל אחד עם הצנחן שבתחתית קונוס המיתרים, עדיין פרושים באוויר - מתנודדים גבוה גבוה, ומשפילים אט-אט מטה. תמונתו של יעקב קירשנבוים: מהחוברת "ניבים", שיצאה בשנת תשכ"ג לרגל מלאת 25 שנים לתיכון ע"ש דוד קלעי, במאמר לזכרו שכתב המורה לכימיה קלמן ארפא. דף הנופל: טוראי יעקב קירשנבוים. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ד' בסיון תשכ"ב 06.06.1962, הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. זכרו הועלה בספרו של אורי מילשטיין "מלחמות הצנחנים". איתן: "זה מפגן הצניחה ביוני 1962 שבו נהרג יעקב קירשנבוים ז"ל". מפגן הצניחה היה בחולות פלמחים. האירוע: תלמידי השמיניות מכל הארץ שעמדו בפני גיוסם לצה"ל הוזמנו לחזות במפגן צניחה כדי לשכנעם להתנדב לצנחנים. ואכן: בתמונה זו, כשעוד בשמים מצנחים ובתחתית כל אחד מהם מתנודד צנחן - נראים אנשים חשים למקום האסון. אני: "מצמרר לראות את התמונה..." איתן: "זה [בתמונה הבאה אחריה] המסוק שחילץ את קירשנבוים". אני: "מצמרר להיזכר".
|
|
איתן: "ובתמונה הזו, באותו מפגן צניחה (שבו נהרג קירשנבוים) החברה מהכיתה יחד עם עופר פניגר ז"ל שהיה מדריך בקן וכל כך אהוב על כולנו. במלחמת ששת הימים [- נלקח מדף הנופל ב"יזכור": אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל של משרד הביטחון], עופר השתתף בקרבות הראשונים לשחרור ירושלים המזרחית, בכיבוש בית-הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, וביום השני לקרבותיה, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), נפל בקרב פנים אל פנים שנערך בבית-הספר לשוטרים; הוא נפגע ברוצו בתעלה כשהוא, כתמיד, בראש הכוח - וחייליו ומפקדיו אינם חדלים מלספר עליו עד היום על היותו גם חייל למופת וגם קצין לדוגמה. הניח אשה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. עוד אחד מטובי בניה של הארץ הזו שסיים חייו בטרם עת!!!" אני: "זכור לי בואו של עופר לנוער העובד קן בורוכוב, והרושם והשבחים שקיבל. האם אני זוכר נכון שהייתה מדריכה בשם נירה, שהציגה אותו ועבדה איתו והעריצה אותו?" איתן: "אכן הייתה נירה..." עופר פניגר, בן קיבוץ גבעת חיים, נפל במלחמת ששת הימים ביום כ"ז באייר תשכ"ז 06.06.1967, בקרב הצנחנים על גבעת התחמושת בירושלים. דף הנופל: סגן עופר פניגר. מתוך מכתב, ששלח עופר פניגר ז"ל לחברתו יעל בראשית 1963 על לקחי השואה: "אסור לשכוח! יעל - גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה על השואה: 'בית הבובות', ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת - לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו, אותם נידוני מוות שחיו בצלו ללא כל תקווה, אולם אני חש זאת בכל האובדן והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות והיודעות לסבול כל כך, מאחורי גדרות מחושמלות - אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים, צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק; חזק עד כדי דמעות; חד כמו סכין; שקט ואיום; כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק! אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח - בסיירת היינו כאלה. היינו מהירים, והיינו בטוחים בכוחנו".
|
|
בוגר תיכון קלעי בגבעתיים, המחזור שלנו (1983). נהרג בצניחה ב-י"ג באדר א' תשכ"ה 15.02.1965, כשצנח "נר". דף הנופל: טוראי דן ("דני") רייך. הכתבה שלי לזכרו, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד: "התרחשות בְּבַּר: התגלית". איתן ריהן: "הנה הצילום עם דני רייך: דני רייך ברחבת הארי השואג בתל-חי בטקס ההכרזה על גרעין שניר - מארס 1963". בתודה לאיתן ריהן, חברי ללימודים בתיכון ובמקביל בתנועת הנוער העובד והלומד, על חלקו בכתבה. איתן, יליד קיבוץ דורות, היה במסלול פיקודי בנח"ל המוצנח. את התואר הראשון, B.Sc בכימיה, עשה באוניברסיטת קנט שבאנגליה, ומשובו ארצה הצטרף לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במסגרתה השלים את התואר השני במחלקה להנדסת תעשיה וניהול. בהמשך נטל חלק בהקמת קמפוס האוניברסיטה באילת. ועוד דבר, לא אסיים מבלי להוסיפו! גיליתי אותו אשתקד בעמוד הפייסבוק של בשמת אלפרין מגן: קליפ מרגש על אחיה, אברהם ישראלוביץ ז"ל, שהפסל המורכב שאותו יצרה אמם הפסלת-האמנית מטילדה אלפרין ז"ל (בשנת 1971) לזכרו ולזכר בני אשדוד שנפלו במערכות ישראל, נר זיכרון דולק המרכין שלהבתו ("אנדרטת הנר") - מוצב באחת מכיכרותיה.
|
|
אברהם ("אבי") ישראלוביץ נפל בקרב בתעלת סואץ באזור טמפו במלחמת ההתשה 1970, בערב חג שני של פסח כ' בניסן תש"ל: 26.04.1970. אברהם ישראלוביץ ז"ל היה מפקד צוות בתותחנים, ונפגע מפגז מצרי במהלך משימת ירי, כשחש לחילוץ סיור שעלה על מארב מצרי והותקף מדרום למוצב "מקסיקו". הינה, מדף הנופל: "אברהם ישראלוביץ - ביום כ' בניסן תש"ל (26.4.1970), נפל בהפגזה והובא למנוחת עולמים בבית הקברות באשדוד. חבריו ומפקדיו סיפרו כי בעת ההפגזה קיבל אברהם ידיעה כי אנשי סיור של צה"ל עלו על מארב מצרי בקרבת המוצב וכי נדרש חיפוי מיידי. כיוון שמפאת המרחק הקצר מן העמדה אל מקום המארב לא יכול היה אברהם להפעיל את התותח הגדול, אשר עליו פקד, קפץ כדי להפעיל מרגמה שטיווחה אל מקום המארב, ותוך כדי כך נפגע מפגז מצרי - כתוצאה מפעילותך ומפעילות חבריך נסוג המארב ומשימתו נכשלה". אברהם היה החלל הראשון באשדוד וכל העיר סגרה חנויותיה וליוותה אותו בהלוויה הממלכתית הראשונה שנראתה באשדוד. דף הנופל: טוראי ראשון אברהם ("אבי") ישראלוביץ. השיר, שכתבה לזכרו אחותו בשמת אלפרין מגן:
"האוכל יצא לי טעים" - בשמת אלפרין מגן
אהוב שלי האוכל יצא לי טעים, אני מלאה משמחה כולם הגיעו, כל החברים. אהוב שלי האוכל יצא לי טעים, הפרחים היפים שבחרתי לך והפרחים שהביאו אוהביך לכסות את קברך ואני מלאה משמחה ואהבה אליך. אהוב שלי האוכל יצא לי טעים, ושני חזנים לך מתפללים בסלסולים מרגשים ושמים בוקעים חזן בסדיר וחזן בגמלאות מעוררים בחיבור לבבות, מעל לסככת יום הזיכרון הממשמש ובא מצילים מחומה של השמש ואני מלאה משמחה ואוהבת אותך. אהוב שלי האוכל יצא לי טעים, חג הערב האוכל נגמר... כולם כבר הלכו לביתם, ואני מלאה משמחה ואוהבת אותך אחי היקר ומודה לך על שהיית והנך אפילו... שאינך. כבר רציתי לסגור את הכתבה חשבתי שסיימתי אותה, ובמקרה, הבחנתי בכיתוב בראש אלבום התמונות שהעלתה לזכרו בפייסבוק אחותו בשמת מגן, ביום השנה לנופלו: ערב חג שני של פסח, עכשיו... "אחי אברהם ישראלוביץ הי"ד נפל בקרב בתעלה במלחמת ההתשה ערב האזכרה שלך. חג שני של פסח. 26.4.1970. כ' בניסן. כבר עברו 44 שנים וכאילו היה זה אתמול. אברהם ישראלוביץ ז"ל נהרג במוצב טמפו בתעלה כאשר ניסה להציל את חבריו לגדוד שהיו בג'יפ סיור וכותרו במארב מצרי. ביום ההוא חג שני של פסח נפלו כ-5,000 פגזים. אברהם ישראלוביץ שהיה מפקד צוות בטנק נתן פקודה לחייליו לצאת ולירות מרגמה לעבר המארב המצרי ואף אחד מחייליו לא הסכים לצאת למשימה. היה פחד נוראי בצוות. החברים ידעו שמי שיצא לירות את המרגמה לא יחזור חי. אברהם כשראה שחייליו מתמהמהים יצא לבצע את המשימה לבדו והציל בגופו ונפשו את החיילים והקצינים שהיו בג'יפ סיור. אברהם נהרג פגיעה ישירה מרסיס טיל שחדר מתחת לזרוע באפוד המגן. יהי זכרו ברוך לעולמים". ("גַייזר": ה"גיזרים" היו חיילי התותחנים שתפקידם היה להעמיס את הפגזים הכבדים ולדחוף אותם אל בית הבליעה של התותח באמצעות מוט מיוחד) - מתוכו: "כבר 38 שנה שכולם מגיעים לפגישה השנתית באשדוד. החברים, המשפחה, ועוד הרבה אנשים טובים שהצטרפו עם השנים. כל חול המועד של פסח. המפגש שהפך למסורת. האזכרה של אברהם ישראלוביץ. גזית, אחותו של אברהם שנפל במלחמת ההתשה בתעלה: 'נסענו ברחובות אשדוד. אלפים של אנשים; אלפים. עמדו בצדי המדרכה של הרחוב הראשי. התושבים. ואני ממש זוכרת את זה מסתכלת, ושואלת למה כל האנשים האלה עומדים. למה כל המכוניות נוסעות עם פנסים דולקים. והחבר שאני נסעתי לידו באוטו, ראובן, אמר שכולם עושים כבוד לאברהם. הם מאירים לו את הדרך האחרונה בפנסים שלהם'".
|
|
|
תודה לבשמת מגן, על עזרתה בהכנת כתבה זו
|
|
|
|
הכותב הוא בוגר תיכון קלעי בגבעתיים, רופא
|
|
| תאריך:
|
04/05/2014
|
|
|
עודכן:
|
04/05/2014
|
|
יורם מרקוס
|
|
הטַבָּעות - זיכרון לנופלים
|
|
|
אירוע, חוויה, זיכרון, או כל סופרלטיב אחר שתרצו, מחבר אותי כמעט בכל רגע בחיי, עם העבר, עם החיים בדרום, עם המלחמה ועם המציאות הכה שונה היום. סגן אלישע ברמן ז"ל.
|
|
|
|
|
לפרקים הקודמים של "ניצחון בסבירות נמוכה"- הקלק כאן
|
|
|
|
|
לפרקים הקודמים של "ניצחון בסבירות נמוכה" - הקלק כאן
|
|
|
|
|
לפרקים הקודמים של "ניצחון בסבירות נמוכה" - הקלק כאן
|
|
|
|
|
לפרקים הקודמים של "ניצחון בסבירות נמוכה" - הקלק כאן
|
|
|
|
|
