הברווזון הפחות יפה

הוא היה, בעצם, ברבור. צח וצחור. היה לו יופי של כיעור. כשהוא דידה במי-האפסיים של חיינו, בוטש בהן כצולח שלולית, דימיתי אותו בעיני רוחי לפרפר.

על הדף, במקום שאחרים הכו שורש, הוא בחר להיות עלה נידף. הוא לא רקד - הוא ריחף. הוא לא נגע - הוא רפרף.

כה רך הוא הלך על אדמת הארץ הקשה הזו, דק, על בהונותיהן של הדקות באצבעות, וכל העת - חייך, גיחך. ליצן קרקסים נוגה. את אגרופו עטף בכסיית-משי.

את להק ברווזיו האפורים הוא הוליך כרועה-אווזים קפדן וסבלני ופילס דרך לשיירתם האטית, העצלתנית, כשהם דידו בעיתון, פעם כאן ופעם שם, כמעט מדי שבוע.

כולם היו אפרוחיו - צהבהבים, רכי פלומה: היושבים-ראש והמנקים אסלות, בכיר כזוטר. כולנו, איש במקומו, במעמדו, נשחטנו מעדנות באטליזו.

על אנקולים מיוחדים בבית-המטבחיים שלו היו תלויות, טבוחות ומדממות, האומצות הכי עסיסיות - אלה שבותרו לנתחים מבשר הקדושות שבפרות - ברווזיו הידועים - עגלי הזהב של חיינו החמדניים.

הוא תיאר את חולשותיו בנועם ובחן. היה ניחן בכוח הכבוש של המפסידן הדעתן: הוא לא התבייש, לא ולא, להיראות בצלמו ובדמותו של ברווזונו. דוק דק של חמלה היה משוח בקצה מכחולו, גם כשנעץ סיכות חדות.

יותר מכל, יותר מכולם, דודו גבע לימד אותי שיעור על אודות כיעור: ברווזון מכוער? אין בעל חיים כזה. בחיים לא. יש רק, אולי, ואף זאת בלשון צמצום והמעטה, ברווזון פחות יפה.

לברווזון שלו היה יופי של כיעור. דודו לימד אותי שיופי וכיעור- חד הם. הם, בעצם, שתי אפשרויות לבחירה. נקודות מבט, זוויות ראייה, אולי, לא אחת, הם ממש תאומים סיאמיים.

כיעור הוא בסך הכול ברבור שחור. לבנים או שחורים, כולנו, אחים שלי, ברבורים.