תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. הורים צעירים גילו, כי לבתם הקטנה מגבלת ראייה אותה לא ניתן לתקנה על-ידי התערבות רפואית, ואף משקפיים לא יוכלו להקל. על-אף המציאות החברתית שטומנת קשיים רבים, אותה ילדה השתלבה במערכת החינוך הרגילה, ואף סיימה את לימודיה בהצטיינות. אותה ילדה גדלה להיות מי שאני היום. תמיד האמנתי בחינוך לשוויון, דרך הכרת עולמו של האחר. פניתי ללימודי הוראה, עסקתי בתחום ההסברה, והוצאתי את ספרי "אור בקצה החשכה" המתאר את ההתמודדות האישית עם מגבלת הראייה.

החיים היו נראים מבטיחים ומלאי הזדמנויות. יחסיות כמובן. עד לאותה תאונת דרכים שהוסיפה לי מוגבלויות נוספות שעליי היה כעת להתמודד עימן. היה נדמה שאני מתחילה את כל התהליך, כאילו חזרתי שוב להיות אותה ילדה קטנה אשר מתמודדת לראשונה עם הוריה הצעירים עם מגבלה שהעולם מתקשה לעכל.

במסלול לימודיי נחשפתי לקורס של בית-הספר לעבודה סוציאלית. נחשפתי לערכי המקצוע, והתאמתם לערכי עולמי. האמנתי שהמקצוע יכול היה לסייע לילדות ומשפחות במצבי, ואף לקדם את החברה להכרה וקבלה של המתמודדים עם מוגבלויות אלו, כחלק ממנה, כחלק מהשלם. גמלה בי ההחלטה להתחיל את לימודי העבודה הסוציאלית, על-אף הקושי המקצועי והאישי הטמון בכך בשלב זה של חיי, בו כבר אני מחזיקה במקצוע.

ואכן, זה לא היה קל. נעזרתי, ועדיין, בסביבתי, שרובה למפתיע תמכה וחיזקה את החלטתי. עבודה סוציאלית בשבילי היא הדרך בה אוכל להשפיע, לתת ולשנות, בעזרת ניסיוני האישי ובשילוב עם הכלים המקצועיים אותם אני רוכשת. במבט לאחור, וגם אם לא ידעתי זאת אז, בהיותי הילדה הקטנה ואפילו מאוחר יותר כשהייתי מורה לתנ"ך, מקצוע העבודה הסוציאלית נתן לי תקווה להמשך, וגרם לי להאמין שהמציאות אינה מוגמרת ומוכתבת מראש. הוא אפשר לי לתת מעצמי, ולחלום את הבלתי-אפשרי והבלתי-מושג בחברה שלנו.

עמותת עו"סים שינוי הפיקה סרטון 'מהי עבודה סוציאלית בשבילך' בו סטודנטים מתארים את מהות המקצוע עבורם. אז מהי עבודה סוציאלית בשבילי? החלום מאתמול, הוא התקווה של היום, והמציאות של מחר.