ישראל על סף מלחמת אזרחים

ישראל, משני עברי הקו הירוק, ניצבת על סיפה של מלחמת אזרחים. אזרחים, לא אחים, כיוון שמאות האלפים אזרחי מדינת ישראל, החיים ומתנחלים מעבר לקו הירוק, אינם רואים בישראלים "המערביים" בני משפחה אחת. "הם" זה האויב המבקש לנשל את המתנחלים ממולדתם ההיסטורית, מנחלת אבותיהם, מהבית שקנו לעצמם. ומי שחושב שהתסריט של פינוי אלפים מפתחת עזה יחזור על עצמו - חי באשליות, או נכון יותר שוגה בחלומות הזויים.

במשך שנה הוצפה ישראל בדיבורים על "כאילו" מו"מ עם הפלשתינים. מי שרצה לחלום - האמין. מי שרצה להמשיך לחיות עם שתי הרגליים על הקרקע הבין שעובדים עליו - משני הצדדים. ושני הצדדים בסך הכול רצו להישאר בשלטון באופן שהאחריות לכישלון תיפול על הצד השני. להישאר בשלטון - לא לשלוט ולהכתיב דרך אמתית שתפתור אחת ולתמיד את הבעיות היסודיות. מכל הצדדים למה שכונה לצורכי הסוואה "המו"מ" הושמעו סיסמאות מתוחכמות, אך לפחות לצד הישראלי המתנחל היה ברור כי אין מו"מ וכי ביום שבו יתחילו לדבר באמת על פינוי התנחלויות מיהודה ושומרון, תפרוץ המלחמה על ארץ ישראל בין שני הצדדים המאמינים באמונה שלמה בצדקת דרכם. הפעם לא תהיה זו מלחמת התנגדות של חובבים המנסים באופן נואש לא לוותר לצה"ל המצווה עליהם להתפנות.

מאחורי הקלעים כבר מתגבש כוח לחימה מאורגן בנוסח צבאי, מקצועי, המאמין בכוחו ובשליחותו. ממש כמו הכוח שבמסגרת מלחמת האזרחים בארה"ב האמין שהכרח קיומי לבטל את העבדות וכי כדי להשיג את המטרה הזו מותר לשרוף את נחלות מעסיקי העבדים, מותר להרוג את המתנגדים המנסים לשמור על הזכות לשמור ולקיים על ניצול השחורים. בראש הכוח המתנחל הזה יעמוד מצביא בעל ניסיון צבאי מוכח, שהכול כבר יודעים מיהו.

הפעם לא תהיה זו מלחמת התנגדות של חובבים, אלא קרב עקוב מדם, חסר פשרות, נחוש ומקצועי, של לוחמים מודרכי אידיאולוגיה. המפקד הזה יידע להפעיל את הצבא הגדול והרב הזה נגד הכוחות הסדירים של מה שמכונה בטעות "צבא הגנה לישראל" - וכל תפקידו היה לדאוג למילוי מצוות הפוליטיקאים המבקשים להמשיך לשלוט. ובמסגרת המלחמה הזו יכול מאוד להיות שרבים וטובים מאלה המשרתים בצה"ל יערקו ויצטרפו למכונת המלחמה המשוכללת והמיומנת שיוביל המפקד העליון של הצבא החדש שכל מטרתו לשמור על שלמות המולדת היהודית שהובטחה לאבות העם.

מלחמת האזרחים הצפויה אינה תיאוריה. הכוחות שבשטח כבר תרגלו את שלבי המערכה. הם בחנו כל נתיב פעולה אפשרי, הם התגנבו בלילות חשוכים לשטחי האויב, כדי לגבות תג מחיר מכאיב ככל האפשר.

דוגמה מצוינת להתנגדות האלימה ניתן למצוא באירועי יצהר שבהם קומץ של מתנגדי הפינוי, או אולי נכון יותר - הנסיגה, הביס וגירש את יחידות צה"ל הסדירות מן השטח בניסיון לכפות את מרות כוחות הביטחון הצה"ליים על המתנחלים.

הפעם לא מדובר במלחמה קלה, בקרב מגע כנוע, אלא במלחמה אידיאולוגית. לא מלחמה על כיבוש שטח אלא מלחמה העוסקת בשאלה אחת - האידיאולוגיה האמונתית של מי תנצח. ואם אנו נדרשים ללמוד מן ההיסטוריה סביר מאוד להניח כי הניצחון ייפול כפרי בשל בידי מי שאמונתו עזה ובוטחת בעצמה בכל מחיר. ואחרי המלחמה הזו תשלוט בארץ ממלכה אחת. ממלכת ישראל השלמה מן הים עד הירדן. ומי שהמציאות החדשה לא תישא חן בעיניו יוזמן לחיות כאן כמיעוט קטן או להיות מגורש אל מחוץ לגבולות המדינה החדשה. מגורש או מובס. והשלום? הוא לעולם לא ישכון כאן אלא בדמות של "שלום של מנצחים" שמוכן לשלם כל מחיר כדי לממש את האידיאולוגיה שלו.