אני מבקש להעלות לדיון את שאלת המיסוי של הטבה לא כספית הקיימת בנוף הישראלי - מתן קביעות בעבודה על-ידי המעסיק לעובדיו.
כל השכירים בישראל, מרמת הכנסה מסוימת, משלמים מס הכנסה. על-פי סעיף 2 (2) לפקודת מס הכנסה, על העובד לשלם מס עבור כל טובת הנאה שמעניק לו המעביד, גם אם היא איננה הכנסה כספית. כך נדרשים העובדים בתשלום מס עבור הרכב הצמוד ממקום העבודה, עבור המתנות לחגים וגם עבור השימוש בטלפון נייד מעבודה.
בשנת 1965 הפתיעו פקידי מס הכנסה את עובדי
חברת דן, כאשר דרשו מהם מס על ביגוד שקיבלו מהמעביד שלהם. החברה טענה מנגד, כי הביגוד ניתן לעובדים לצרכי העבודה. הסוגיה הגיעה לעליון ובית המשפט שאל: ״מי הנהנה העיקרי מההטבה?״. הרעיון הוא לחייב רק הטבות שהנהנה העיקרי מהן הוא העובד. אם, לצורך הדיון, הבגדים היו מחויבים בשימוש במקום העבודה, אזי הנהנה העיקרי ממתן הבגדים היה המעביד. התוצאה הייתה, כי בית המשפט חייב את העובדים לשלם מס בגין ביגוד ששימש אותם בעיקר לצרכים פרטים.
השופט אלפרד ויתקון כתב באותו פסק דין משפט שמבקש להגדיר קבלת ההטבה ממקום העבודה: "אם בעל משרה נהנה מזכות מיוחדת הניתנת לו אומנם אישית ואין הוא יכול להוציאה מרשותו ולהמירה בכסף, אך אם בכל זאת יש לה שווי כספי באשר השימוש בה מביא לו רווח, הרי אז הרווח הוא בבחינת emolument של המשרה".
שוויו של ביטחון תעסוקתי
עתה ברצוני לבחון האם גם קביעות זוהי הטבה אצל העובד ואם זו כן הטבה - אזי האם ניתן לכמת אותה. קביעות היא מצב הנקבע בחוזה העבודה הקיבוצי שקובע, כי לא ניתן לפטר עובד ללא הסכמתו של ועד העובדים.
ראשית, כאמור לעיל, עלינו לשאול מי הנהנה העיקרי. לפני מתן הקביעות יש למעביד חופש ניהולי כלפי העובד. על-פי החלטתו הבלעדית של המעביד, יכול העובד לקבל בכל יום הודעה על הפסקת העסקה, מותנית בשימוע, ולהיות מוחלף בעובד אחר. רגע לפני מתן הקביעות, לעובד אין שום ביטחון תעסוקתי.
עם המעבר למצב של הקביעות, המעביד מעביר חלק מהחופש הניהולי שלו אל העובד, שמתרגם אותו לביטחון תעסוקתי. מכיוון שעקב מתן הקביעות המעביד מפסיד והעובד מרוויח, ניתן לקבוע שהנהנה העיקרי ממתן הקביעות הוא העובד. מכוון שההטבה ניתנה במסגרת יחסי עובד-מעביד, מדובר בסעיף 2 (2) לפקודת מס הכנסה וההטבה חייבת במס.
נבחן האם קיים שווי כלכלי לביטחון תעסוקתי זה. אילו היה נמכר בשוק ביטוח למקרה של אבטלה, אזי אפשר היה לבדוק מהו השווי הכלכלי של ביטוח כזה. השווי הכלכלי של הקביעות ניתן לחישוב לפי שיטת הביטוח, מכיוון שיש להתייחס לקביעות כמתן ביטוח תעסוקתי. ניתן לעשות את החישוב של ההטבה על-פי סיכוניו של כל עובד להיות מובטל. מכל מקום, מסיבות טכניות וכאשר ביטוח למקרה של אבטלה עדיין אינו בנמצא, האם זה אומר שאין שום שווי כלכלי לקביעות?
מאות שקלים בחודש
בדוגמאות להלן ברצוני להראות כיצד המדינה והמשפט מתייחסים לשווי כלכלי של הקביעות. בדוגמה הראשונה אתייחס לעובדים שמוותרים, או אולי נכון יותר לומר "מוכרים", את הקביעות תמורת תוספת שכר. שני פסקי דין דנו במצב בו קיבלו עובדים מחברות ממשלתיות 25% תוספת לשכרם כאשר עברו מהסכם קיבוצי לחוזים אישיים. לאחר שפוטרו, פנו עובדים אלו לבית המשפט בטענה, כי ההסכם הקיבוצי והקביעות עדיין חלים עליהם. בית המשפט קבע, כי תמורת תוספת של 25% לשכרם ויתרו העובדים על הקביעות, ואין הם גם יכולים ליהנות מההסכם הקיבוצי ולטעון שהוא עדיין חל עליהם וגם לקבל תוספת של 25% לשכרם.
הוכחה נוספת לראיית המדינה את השווי של הקביעות, היא קבוצות עובדים במגזר הציבורי אשר לא מקבלים קביעות, אך במקום זאת מפצה אותם המדינה ב״תוספת בגין העדר קביעות״. קצינים בצה"ל מקבלים מאות שקלים לחודש תמורת העדר קביעות, ופרקליטים בשירות המדינה מקבלים תוספת של 15% תחת אותה כותרת.
ואולם, כאמור, אין מס על ההטבה הזאת. אם מתייחסים אל הקביעות כאל הטבה שפטורה ממס, עולה עיוות אחר: במס הכנסה קיים עקרון הידוע בשם ״דין הפיצוי כדין הפירצה אותה הוא בא למלא". כאשר אדם מקבל פיצוי, המס בגין הפיצוי נכנס לנעליה של ההכנסה בגינה ניתן הפיצוי. מכוון שבמקום הפיצוי העובד היה צריך לקבל קביעות, אזי גם את הפיצויים בגין העדר קביעות אין לחייב במס - אם הקביעות עצמה פטורה ממנו. אז אחת משתיים: או שהקביעות תחויב במס, או שהפיצוי על העדרה יהיה פטור ממס. המצב הנוכחי הוא יצור כלאיים בלתי הגיוני.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
