אורית גלילי מועלת באמון

כאשר פורסם בסוף 2010 כי העיתונאית המזוהה עם השמאל אורית גלילי מונתה לעמוד בראש הצוות לתקשורת פוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו הורמו גבות רבות בהפתעה עמוקה שביקשה להבין מה גרם לשמאלנית הזו לחבור אל נתניהו ולסייע לו בגיבוש מדיניותו.

רק מי שעקב מקרוב אחר שיטות הפעולה של נתניהו בדרך הארוכה והפתלתלה שלו לחזור אל השלטון מאז נחל את מפלתו מול אהוד ברק יכול היה להבין את התעתוע מבית מדרשו של נתניהו. כבר לאחר התבוסה ההיא הבין נתניהו כי כדי להיות מקובל מחדש על הציבור הרחב ואולי לחזור לשלטון, עליו לחשוף בפני הציבור מצב חדש שבמסגרתו גם אנשי שמאל נלהבים יהיו מוכנים לראות בו מועמד סביר ואולי אף לתמוך בו, או לפחות להאזין לדעותיו באוזן קשבת. וכך במשך חודשים ארוכים הלך נתניהו למפגשים עם מובילי דעת קהל שמאלנים, בפגישות אישיות, בחוגי בית ובכל מקום שהתאפשר. ומן הבחינה הזו אורית גלילי השמאלנית הייתה סמל.

מתוך ידע אישי אני יכול לקבוע בוודאות כי שוגה כל מי שהעריך כי נתניהו האמין שגלילי יכולה לתרום לו משהו משמעותי בניהול מדיניותו. הקרדיט שניתן להעניק לנתניהו בהקשר זה חייב להתבסס על עובדה אחת בלבד. נתניהו חשב שעצם חבירתה של גלילי אליו תעשה לו טוב. את העובדה הפשוטה הזו גלילי כנראה לא הבינה. היא ראתה את עצמה במעמד של "ממליכת מלכים" המקורבת אל השלטון ומסוגלת להכתיב מהלכים.

אילו בחנה גלילי את רשימת המקורבים האמיתיים לראש הממשלה נתניהו, היא הייתה חייבת להבין את מה שכיום כנראה כבר ברור לה: מרבית יועצי נתניהו הם גברים, חובשי כיפה, ימניים, בחלקם מתנחלים ואמריקנים. והיא אינה כזו. מן הטעם הזה היא הייתה חייבת להפנים עובדה פשוטה: נתניהו בנה לה מעמד נפרד וחסר השפעה מהותית תחת הכותרת "צוות תל אביב" שפעל במסגרת מצודת זאב ולא מלשכת ראש הממשלה. ואכן, פרט לקידום מעמדה האישי במספר ראיונות בתקשורת, שחלקם עסקו גם בשאלה המסקרנת על אודות שרה נתניהו, לא ניכר רישומה של גלילי עד שפסקה פעילותה עם משפחת נתניהו.

והנה הפלא ופלא. אורית גלילי החליטה כנראה לחשוף את עצמה ואת דעותיה מעל דפי ידיעות אחרונות, אולי כמי שיכולה לתרום משהו למתנגדי נתניהו במסגרת המלחמה של חצר נוני מוזס מול חצרו של שלדון אדלסון, המיליארדר האמריקני המממן את קיומו של ישראל היום המכונה "ביביתון". אבל זה לא הכול. גלילי כנראה עד היום אינה מבינה את מעמדה חסר החשיבות והיא מנסה להבהיר לכל הקוראים הרבים של ידיעות אחרונות מי מתאים לתפקידים בכירים, מי אינו מתאים ומי יכול ומסוגל להנהיג את המדינה במקום, ואולי אחרי, נתניהו. כך למשל, היא מנסה לטחון מים שכבר נטחנו רבות בתקשורת כאשר היא מגלה לנו כי אילו שלי יחימוביץ' וציפי לבני היו משכילות לכרות ביניהן ברית בבחירות האחרונות, ושלי הייתה מסכימה לרוטציה בראשות הממשלה, הן היו מרכיבות את הממשלה. כך גם חושפת גלילי את המלצתה לנתניהו למנות את משה כחלון לשר האוצר, וגם יודעת לפרט את דעתה כי רון חולדאי יכול להיות האלטרנטיבה לנתניהו בגלל "הרקע הביטחוני" שלו מכיוון שהיה טייס קרב ומפקד בית הספר לטיסה, וכי בעצם אף מועמד לא מאיים על בכירותו של נתניהו בליכוד ומחוצה לו, גם לא יאיר לפיד שלדעתה של גלילי עדיין אינו בשל. ועוד כהנה וכהנה רעיונות שכבר דשו בהם ולגברת גלילי אין מה לחדש בהם.

אבל כדי להבין באמת מה בעצם מטרת הראיון צריך לקרוא את השורה האחרונה. אורית גלילי כנראה מצויה בצרות מנקודת הראות של הפרנסה. אחרי כל מה שאמרה והגתה ממעמקי חשיבתה המקורית בעיני עצמה היא מודיעה לציבור הנבוך כי היא מצויה בעיצומו של החיפוש אחר ראש הממשלה הבא. במלים פשוטות: אורית גלילי מציעה את שירותיה רבי התועלת לדעתה לרשימה ארוכה של אישים שלדעתה ראויים לקידום לעמדות מנהיגותיות, ובהם בוז'י הרצוג, עמר בר-לב ואחרים.

אורית גלילי שוגה לכל אורך הדרך. שגיאתה הראשונה הייתה החבירה לנתניהו מתוך אי-הבנת המציאות הפוליטית. השגיאה השנייה, הנוכחית, חמורה בהרבה והיא מתבססת על אי-הבנתה כי הראיון בידיעות אחרונות הוא בעצם שבירת כללי המשחק. אילו אני הייתי אדם בעל שאיפות פוליטיות הרוצה להגיע לצמרת, האיש האחרון שאליו הייתי פונה לקבל את עצתו היה אורית גלילי.

אחת מאבני היסוד של יועצים פוליטיים חייבת להיות הדיסקרטיות והאמון ההדדי. כל מועמד הנעזר ביועץ מפקיד בידיו את מחשבותיו, משאלותיו, והדרכים האופרטיביות שבאמצעותן ניתן להגיע אל המטרה. ואם היועץ הנדון מוכן למכור את כל המידע הזו למרבה במחיר או למי שיציע לו תעסוקה, הרי זו מעילה באמון. אם זה מה שגלילי עושה לנתניהו, מחר היא עלולה לעשות אותו דבר למתמודד אחר שיאכזב או יפסיק את הקשר איתה. אם תחום התמחותה של אורית גלילי הוא תקשורת פוליטית כפי שהיא טוענת, היא הייתה צריכה להבין כי הראיון בידיעות אחרונות הוא משגה של מתחילים.