אמפתיה זה 'פאסה', האמנם?

מעניין לדעת כיצד המשיכו לנסוע בכביש עשרות אנשים כאשר ראו אופנוען זרוק על הכביש ללא תזוזה? מעניין עוד יותר כיצד ארבעה וחצי מיליון אזרחים במדינה ממשיכים כל יום בחייהם בידיעה שמיליון וחצי נותרים חיים בעוני? האם יש קשר בין השניים? האם המושג "אמפתיה" כבר פס מהעולם?

כששיחקתי כדורגל בבית-הספר היסודי מול כיתה ג'2 ונפלתי באופן מביך, כולם המשיכו לשחק ואני יצאתי מהמגרש כדי לא להפריע להמשך המשחק. כשדידיתי בצליעה החוצה אחד מחבריי צעק לי מרחוק "תרגיש טוב אה".

עשור לאחר-מכן אני חייל בן 18, ובמהלך מסע שאורכו כ-30 ק"מ התחלתי להקיא ונפלתי על הרצפה. שמעתי בקשר שאחד הקצינים אמר למ"כ "אני לא מחכה יותר משלוש דקות, תראה שהוא תקין וממשיכים".

ארבע שנים לאחר-מכן אני כבר עונד את הסיכה ומפקד על כיתה בעצמי. אחד מחיילי מבקש ממני לצאת הביתה לרגל חגיגות יום ההולדת ה-60 של סבתו. אני עונה לו שאין שום סיכוי, שאין מספיק חיילים בכוננות, ושלפני שהוא בכלל מגיע אליי, עליו לשאול את עצמו האם זה משקף את ערך הרעות בפלוגה.

כמה גדול הפער בין קורבן לבין מקרבן? אם היו אומרים לי שילדה שחווה כעת אלימות מצד הוריה, תשתמש באלימות כלפי ילדיה שלה בעוד 20 שנים, הייתי שולל זאת על הסף. אך האמנם הדבר כה תלוש? המחשבה שעם ישראל שהיה בגלות במשך כל-כך הרבה שנים ובעצם היה קורבן אל מול שאר מדינות העולם, יהפוך כעת למקרבן של עמים אחרים או מגזרים אחרים מעוררת זעם ותוקפנות. אך לא רחוקה מהמציאות.

כשל אמפתי משמעו, אי-היכולת לראות את המצב בו נמצא האדם שמולך. הגדרה זו אומנם ראויה, אך ברצוני להעמיק בה. לעניות דעתי, אמפתיה משמעה היכולת של אדם להיות מחובר לרגשותיו ולא להדחיקם, עד כדי שיהיה ביכולתו לזהות את אותו רגש אצל האחר ולהגיב מאותו מקום. אמפתיה היא שריר שמתעצב מתוך חוויות האדם לאורך חיוו, ומתוך האמפתיה שהפגינו כלפיו.

האם התהליך אותו אנו עוברים מילדות ועד שאנו הולכים לעולמנו, מאפשר להגיע לאמפתיה כלל? האם מופרך לטעון שבן 18 עם מדים ירוקים שנאלץ בעל כורחו להרוג ילד אחר, או ילד בן 15 שחברו הקרוב ביותר הינו מכשיר ריבועי ומתכתי ללא כל אינטליגנציה רגשית, לא יוכל בגיל 30 לעצור לאופנוען שמדמם על הכביש? תשובה היא שלילית. אני טוען שמי שכן יעשה זאת הוא יחיד סגולה בעמנו.

יש לנו מספר מצומצם של אנשים בחברה, או ליתר דיוק נשים, שלא מקבלות את המציאות המנוכרת כפי שהיא, שרואות את הכאב של כל אחד מהמיליון וחצי ה'נותרים'. הן בעלות רצון להצליח לאפשר לאחרים להרגיש את חוויותיהם, בכדי לאפשר להם להיות במקום שעוצר ולא ממשיך בכביש, בכדי לשנות. אותן נשים הן הפנים היפות של המדינה.