את בינה אני מכיר כמוכרת בקניון. השבוע פגשתי אותה במעברי הקניון והיא תפסה אותי ופנתה, כמעט בבכי, לעזרה: "קבלתי מכתב מהביטוח הלאומי שלא מגיע לי כסף. אני לא מבינה, תסביר לי בבקשה", והוציאה מתיקה מעטפה.
הסתכלתי במכתב והיא המשיכה והסבירה: פרנסתה, כידוע לי, הייתה בחנות כלבו. ב-6 במארס פוטרה מהעבודה ומיד פנתה לביטוח לאומי לקבל קצבת אבטלה. המכתב, שהראתה לי, היה התשובה: אפס שקלים!
כדי להבין, התאמצתי קצת, כי הניסוחים של המוסד לביטוח הלאומי אינם ברורים למי שאיננו עורך דין, אבל אחרי קריאה בעמוד הראשון וסקירת העמוד השני ועיון בכוכביות, הבנתי.
סעיף ראשון עם כוכבית: דמי אבטלה משולמים מן החודש הראשון שלאחר הפסקת העבודה. כלומר, במקרה של בינה - מאפריל. אבל דמי האבטלה משולמים אחרי חמישה הימים הראשונים ברבעון. כלומר, מן ה-6 באפריל. ויש גם סעיף שני, עם שתי כוכביות: "מכיוון שפרשת מרצון, אינך זכאית לדמי אבטלה". וסוף השורה, הסיכום - אפס שקלים דמי אבטלה.
"אבל אני פוטרתי", זעקה האישה. "נסעתי למשרד של הביטוח הלאומי והבאתי להם את מכתב הפיטורים".
למכר שלי, מובטל ותיק, היה ניסיון מר. גם במקרה שלו הביטוח הלאומי טעה ולקח להם ארבעה חודשים של בדיקות ודרישות עד שקיבל את המגיע לו. רטרואקטיבית, אבל אחרי ארבעה חודשים, שבהם הסתובב בלי פרנסה. אדם שעד פיטוריו קיבל משכורת מינימום!
"אני צריכה לנסוע שוב למשרד הפנים, לדבר איתם" - המשיכה בינה.
יכולתי לעצור ולעזור: "לא צריך לנסוע, יש פקס וטלפון". לקחתי את המכתב שקיבלה מן הביטוח הלאומי והוספתי את הערותיי ושיגרתי. אני מניח, שתשובה תגיע אי-שם. בינתיים, אין דמי אבטלה.
כאשר עיינתי במכתב הסטנדרטי, חשבתי על הממונה על כוח האדם ברשת החנויות, שפיטר את המוכרת הזוטרה, אך מבוגרת. אילו הקדים את הפיטורים בשישה ימים, הייתה אמורה לקבל דמי אבטלה גם בעד החודש הראשון. מכיוון שפוטרה ב-6 במארס, הפסידה זכות לדמי אבטלה בעד שלושה שבועות ויותר! סתם אי-התחשבות של מנהל כוח אדם, חשבתי ולא ידעתי אל מי להפנות את כעסי.
באותו בוקר נסעתי לפגישה בנתניה וברדיו שמעתי את
גבי גזית מדבר על מנהל חברת הביטוח הפניקס, אייל לפידות. האיש, שדירקטוריון החברה הציע לו 41 מיליון ש"ח וחצי מיליון לארבע השנים הקרובות. 41.5 מיליון!!! האם אייל לפידות חשב כמה משכורת מקבלת מזכירתו? - המשיך גבי גזית. האם הוא יודע כמה מקבל השוער בכניסה למשרדי חברת הפניקס, שתפקידו למנוע מאנשים להיכנס למשרדו של אייל לפידות?
ומי הבעלים של חברת הפניקס?
יצחק תשובה. האיש, שגילח מיליונים מכספי פנסיה של חוסכים. אנשים כמו בינה שפגשתי באותו בוקר בקניון.
אם היא תעבוד מאות שנים, לא תגיע לסכומים שאייל לפידות יקבל בארבע שנים.
הערה: המפקחת על הביטוח עצרה את התשלום למנכ"ל הפניקס. בינתיים.
שבוע הספר: בין עיתונות וספרות ועוד הערה ערב שבוע הספר. הבלוג שלי מתקרב ל-400 פוסטים, ואני נדהם מן ההיקף של הפוסט הצנום שהתחלתי לפני שש שנים. לא ציפיתי ולא פיללתי למה שבא.
ידידים טובים, שהם קוראים נאמנים, הציעו לי להוציא לאור מבחר פוסטים בספר. איני נוטה לכך.
ספר, בעיני, זה לא רק קובץ עמודים מודפסים בכריכה. ספר, בעיני, זה ספרות, ובלוג, בעיני, הוא עיתונות ואני אינני סופר, אלא עתונאי-פנסיונר.
נכון, עתונאי, סופר ומשורר עוסקים במלאכת המלים אך לא דומה התחום האחד לשני. היום, כשההדפסה קלה והמקלדת עומדת לרשות כל אחד, נמכרים ספרים ארבעה במאה (ורובם לא שווים גם את זה). זה לא הופך אותם לספרות.
דוגמה טובה מספק מיקי קאופמן, בעל משרד פרסום בעברו ומספר מוכשר גם היום. הוא ליקט בספרון "מדרגות לשעת חרום", שיצא עכשיו לאור, את הסיפורים שסיפר בקול ישראל. קל לקריאה, נעים ומשעשע. זה בלוג. זה לא ספרות.
יש שבוע, עדיין יהיה ספר? שבוע הספר חוזר עלינו לטובה, וזאת הזדמנות להזכיר פוסט שכתבתי באפריל 2013 וכותרתו לא הסופרים
ירוויחו. הניסיון הקצר הוכיח שחוק הספר לא תרם לרווחת הסופרים, אבל הוסיף למשבר בענף הספרים. כדאי לשקול מחדש את החוק, שלא קיים את מטרתו.
