בכאוס המוסרי-ערכי העוטף כיום את המערכת הפוליטית הישראלית, שנקלעה שלא בטובתה, אל לב סופת שחיתויות העלולה לאיים על יציבות קיומה, סביר מאוד להניח כי לא יהיה זה בלתי אפשרי להבין כי אנו עשויים לעמוד בעתיד הקרוב בפני מהפך פוליטי שידיח מן השלטון את כל אלה הנוהגים בנו מנהג אדונים, כאילו אין דין ואין דיין. במסגרת מהפך שכזה עתידים לדעתי להתחולל כאן חילופי שלטון ובמקום קואליציות מלאכותיות שעיקר קיומן הוא הישרדות, קיימת בהחלט אפשרות שמפלגת העבודה תחזור לראשות המדינה, אם כמובילה אם כבסיס של ממשלה אחרת שכלל לא בטוח שהליכוד יעמוד בראשה.
אני משוכנע שרבים מבני הדור הצעיר בישראל אינם זוכרים כי המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון התרחש בחסות הסיסמה הקולעת "מושחתים נמאסתם". כיום נראה כי הסיסמה הזו עדיין קולעת ואולי אף יותר מתמיד והיא זו שיכולה לשרת היטב את מפלגת "העבודה" המבקשת להיות אלטרנטיבה שלטונית. דווקא האיש רך הדיבור והלא מתלהם הזה, בוז'י הרצוג, אם יוביל בדרך הנכונה, אולי יוכל לקנות לעצמו שם של מנהיג דוגמת
יצחק רבין ולהגיע לפסגה. אך כדי להצליח במשימה לא יהיה די רק בדיבורים ובסיסמאות. הפעם דרושים גם מעשים.
הדבר הראשון הנדרש ל"עבודה" הוא להחזיר אל חזית הפעילות המפלגתית את כל אלה שפרשו מן המפלגה שבימי שלטונו של
אהוד ברק הייתה מעין אחוזה פרטית שעיקר מהותה היה כסאולוגיה של מקורבים ללא אידיאולוגיה שתדבר אל ההמונים; היעד השני החשוב הוא לבנות מערך של דור המשך צעיר ואנרגטי שיוכל להתוות דרך חדשה; הדבר השלישי הדרוש הוא גיבוש תוכנית פעולה פוליטית שתבהיר במדויק את עמדותיה של המפלגה ביחסי ישראל עם ארה"ב ובריה"מ כמו גם עם העולם הערבי ההופך את פניו לשלילה מאיימת בסוריה, בעירק ואוי אף הירדן - ממש בימים אלה. לא בגמגום אלא באורח חד וחלק. התוכנית הזו חייבת להבהיר חד וחלק מה תהיה מדיניות ישראל בכל הנוגע לשאלה האם חיים בצד הפלשתינים אפשריים, או שדרושה לנו הפרדה מוחלטת; ועוד: איך מאפשרים לדור הצעיר לחיות במולדתו ההיסטורית בתקווה שביום מן הימים יוכל לרכוש לעצמו בית; וגם: האם ישראל צריכה להיות מדינה שיש לה תקציב ביטחון ענק התופח מדי שנה, או שאמצעיה הפיננסיים צריכים להיות מופנים גם לרווחת אזרחיה; כיצד אפשר לקיים שרותי רווחה נאותים לאוכלוסייה הנזקקת; איך מקיימים מערכת חיים ציבוריים הוגנת וראויה שאינה מבוססת על שנאת החרדים או על העדפתם באורח המקנה להם זכויות בלתי ראויות; וכמובן: איך מפעילים מפלגת שלטון המבינה כי גם למיעוטים מגיעות זכויות, מפלגה הקוראת נכון את רחשי ליבו של הציבור הרחב ומוצאת להם מענה הולם. ואלה רק עיקרי הדברים הדרושים לנו כאוויר לנשימה כדי שישראל תהיה מולדת שבניה רוצים לחיות בה ולא לנוס ממנה למדינות הים.
תהיה זו אשליה להניח כי ביום אחד תוכל מפלגת "העבודה" לחזור ולהיות מפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית. אבל בהנהגה נכונה היא בהחלט יכולה לקחת את עצמה בידיים ולנסות וליצור את הכלים הנדרשים להשגת המטרה. אחד הכלים האופרטיביים הראשוניים הוא שינוי הרכב מרכז המפלגה והנהגתה. מרכז כזה חייב לייצג, באורח שוויוני, את כל שדרות העם - חילונים ומסורתיים, בני עדות המזרח ואשכנזים, בני מעמד הביניים ועובדי כפיים חרוצים, כמו גם יזמים מצליחים החיים ברווחה אך לא טייקונים השותים ללא פיקוח את דמו וממונו של הציבור. אסור למרכז כזה להיות נשלט בידי קבוצות לחץ אינטרסנטיות תאבות ממון, משרות מדושנות ושלטון, שהנהגתם חיה תחת ההנחה השגויה כי לה מותר הכול.
רק לעתים רחוקות מתחוללים שינויי מהות המאפשרים לגופים פוליטיים דועכים, אחרי הידרדרות רבת שנים, לקום לתחיה כעוף החול, ולבנות מחדש ובעוצמה את מה שנחרב. הזדמנות כזו עשויה ליפול כפרי בשל לידיו של הרצוג. אבל כדי להשיג את המטרה הוא חייב להנהיג ביד רמה, לטהר את השורות, לאחות את הקרעים, לרפא את הפצעים. זו משימה כמעט בלתי אפשרית אבל למרות הקשיים, היא ניתנת לביצוע. טובת העם המיוגע והנואש הזה, מחייבת את מי שרואים את עצמם כמובילי דור ההנהגה החדשה של מפלגת העבודה לקום, ממש היום, ולעשות מעשה בנוסח אמירת חז"ל - במקום שאין איש, קום והיה לאיש. כי זה מה שמדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת לעצמה ולאזרחיה.
ובינתיים אצלנו: הריקבון בשלטון המקומי נמשך, ומנהלים בבנק לאומי ודאי ידעו על תרמית הענק בארה"ב 
