מֵרוב אהבה לְאִשָּׁה

הטרָגֶדְיָה שׁל "הָאָדָם הַבּוֹכֶה" מֵרוב אַהֲבָה לאִשָּׁה - פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ.

פּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ, היה האדם השֵׁנִי בתנ"ך שֶׁבָּכָה מֵרוב אהבה לְאִשָּׁה (הראשון היה יַעֲקֹב, שראה מֵרָחוֹק את רָחֵל עולה לבּאר עם צֹאן אביהָ והוא פרץ בּבכי, כּי התאהב בה ממבּט ראשון ומִשקרבה אליו הוא נָשַׁק לָהּ, ורק אח"כּ הוא הִזְדַּהָה בּפָנֶיהָ כּבן-דודתה רִבְקה).

פַּלִטיאֵל (או פַּלְטִי) בֶּן-לַיִשׁ, שהיה בעלה השני של מִיכַל בַּת-שָׁאוּל. (מִיכַל נישאה לו בפקודת אביה שאוּל המלך, אחרי שהיא הצילה את דָּוִד בליל הכלולות שלהם, בכך שהעירה אותו לשמע צעדיהם של הרוצחים ששלח אביה, והוא נמלט מִבַּעַד לחלון החדר וברח דרומה, ובמקומו היא, כּזכוּר, החביאה תרָפים מתחת לשמיכה במיטה.

כּאשר הרוצחים נכנסו לחדר וגילו את השמיכה ומצאו את התרָפים - הם לא נגעו לרעה בּנסיכה, אלא מיהרו להלשין עליה. וכעונש על-כּך שהיא הבריחה את דָּוִד אהובה ובַעלָהּ - הִשִׂיא אותה שָאוּל לַ"בּורְגָנִי" פַּלְטִי, שהיה בעל חוות "גַלִּים" בּשפלת החוף (מִיכַל היתה, אפוא, נשואה לשנים בּעת-וּבעונה אחת, אבל לא חָיָה עִמָּם בּוֹ-בַּזְּמַן, היינו: מִיכַל הייתה הַ"בּיגָמִיסְטִית" היחידה במקרא).

מִיכַל לא ילדה, למרות שהייתה נשואה, כּאמור, לִשְׁנַיִם. וחז"ל טענו שבּמשך כּל תקופת נישואיה הארוכה לפַלְטִי - היא מָנְעָה ממנו לָגַעַת בָּהּ, כּי היא כּל-העת אהבה את דָּוִד. נישואיה לפַלְטִי היו, כּאמור, נישוּאין-בִּפקוּדה.

לאחר מות שָאוּל ושלושת בּניו בקרב נגד הפלישתים בּגלבוע - חזר דָּוִד מגלותו, ואף שכבר היה נשוּי - דרש להשיב לו את אשתו הראשונה - מִיכַל. כתוצאה מדרישה זו, הרמטכ"ל, אַבְנֵר בֶּן-נֵר, יצא עם כּוח-צבָאי ולקח את מִיכַל מחוות-בּעלה. פַּלְטִי, הַבַּעַל הָאוֹהֵב, הָלַךְ וּבָכָה אחריהם כּל הדרך עד "בַּחוּרִים" בּשומרון (מהלך של כ-50ק"מ, כִּמדוּמָנִי), עד שֶׁצִּוָּה עליו אַבְנֵר לשוב לביתו ("וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר: לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב", שׁמואל ב', פרק ג, 15). והוא חזר מושפל לחוותו בְּלֵית-בּרֵירה (שהרי אם היה מְסָרֵב לַפּקודה - קרוב-לוודאי שהיו הורגים אותו מיד). זוהי, אֵפוֹא, הטרָגֶדיה של הַבַּעַל הָאוֹהֵב - פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ.

הערה:

למרות שסיפור זה הוא טראגי, ושייך לכל המכלול של סיפורי המקרא על בית שאול המלך, בן שבט בנימין, ויחסיו הסבוכים עם דוד, בן שבט יהודה - שיכולים לשמש נושא לטרילוגיה של מחזות, - בחרתי דווקא לכתוב שיר בן 4 חמשירים, כלהלן.

חמשירים הומוריסטים על הדמות הטרגית של פלטי בן-ליש.

פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ / משה שפריר

(4 חַמְשִׁירִים)

מַעֲשֶׂה בְּפַלְטִי, הוּא בֶּן-לַיִשׁ,
שֶׁהָיוּ לוֹ עִזִּים וְגַם תַּיִשׁ,
- עַד מִמֶּנּוּ לֻקְּחָה
שָׁם אִשְׁתּוֹ הַנְּסִיכָה
וְרָמְסוּ אֶת כְּבוֹדוֹ כְּמוֹ בְּדַיִשׁ.

הוּא בָּכָה וְהָלַךְ אַחֲרֶיהָ,
אֲבָל הִיא לֹא הֵשִׁיבָה פָּנֶיהָ,
אָז צִוּוּהוּ לֵאמוֹר:
"שׁוּב הַבַּיְתָה 'גִּבּוֹר'!",
והוא שָׁב כֹּה מֻשְׁפָּל וְיָגֵעַ.

זֶה מִזְמוֹר עַל הַגֶּבֶר בֶּן-לַיִשׁ,
שֶׁהָיָה אִישׁ נִכְבָּד, בַּעַל-בַּיִת,
- עַד נָשָׂא לְאִשָׁה
אֶת מִיכַל הַנְּסִיכָה
וְהָיְתָה מְנָת-חֶלְקוֹ - קוֹץ וָשַׁיִת.

צֵא וּלְמַד מִסּוֹפוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר,
שֶׁהֻשְׁפַּל עַד עָפָר, עַד פִּי-קֶבֶר:
לְעוֹלָם אַל תּשָׂא
נְסִיכָה לְאִשָׁה,
אֶלָּא בְּרַח מִנְּסִיכוֹת כְּמוֹ מִדֶּבֶר.