חניכה נשית בחסות צה"ל

לאט-לאט, אבל באופן שיטתי ובוטח נוצר ביצירה הישראלית, גל חדש של חניכה נשית, המגלה עצמו ומתפתח בחסותו של השירות הצבאי הסדיר. בשירות צבאי סדיר, עוברות נערות צעירות והופכות - תוך כדי כך - לנשים בשלות. שני מייצגים בולטים לגל זה מצאו ביטויים, לא מכבר, בתחום הספרות ובתחום הקולנוע, כאחת.

המקרה הראשון הוא פרסום ספרה של הסופרת הישראלית, שני בוינג'ו, "עם הנצח לא מפחד", שפורסם, תחילה, בשפה האנגלית וזכה להכרה בינלאומית ולביקורת מחמיאות. לאחרונה תורגם ספר זה, על יד בוינג'ו, עצמה, לשפה העברית. בספרה זה כותבת בוינג'ו על שלוש נערות הגדלות ביישוב קטן, בסמוך לגבולה הצפוני של מדינת-ישראל. שלוש הנערות המסיימות, יחדיו לימודי תיכון בלתי זוהרים וחסרי עניין, בעליל, מתגייסות לצה"ל. דווקא השירות בצה"ל הופך חייהן של שלוש נערות אלה, מהקצה אל הקצה. כל זאת, טרם נחשפו הן לחוויות אהבה או לעניינים שברומו של עולם.

אחת מהנערות עסוקה באימון חיילים, כקלעים לעתיד, בשירות צה"ל ואגב כך מתרועעת עם בני המין השני. השנייה - עושה שירותה הצבאי כתצפיתנית, הרואה - מעשה של יום ביומו - פליטים המשליכים עצמם וחייהם, מנגד, על גדר התיל הדוקרני הסובב הכל. השלישית - המתפקדת כשומרת במחסום, מנסה לנחש זהותם וחייהם של מי העוברים על פניה, דרך קבע ומעשה של שגרה. השירות הצבאי בצה"ל, משמש כר פורה לפיתוח אישיותן של שלוש נערות אלה והעצמת נשיותן, לקראת העתיד הצפוי, אך לא - בהכרח - המובטח להן.

בשונה מספרה של שני בוינג'ו, הרי סרטה הראשון של התסריטאית והבימאית, טליה לביא "אפס ביחסי אנוש", הינו המקרה השני שמבקשים אנו הביאו בפניכם, כדוגמה של חניכה נשית, של נערות צעירות המתפתחות ומגלות נשיותן, דווקא בעת שירותן הצבאי. להבדיל מספרה של בוינג'ו, הרי החיילות בסרט זה אינם עוסקות בתפקידים זוהרים או בתפקידים מבצעיים בהכרח. דווקא בתקופה בה פתח צה"ל שעריו - שהיו חסומים, עד כה - בפני נערות, המבקשות לעשות חיל בתחומים קרביים מובהקים שהיו מנת חלקם - עד כה - של נערים תאבי אתגר, דוגמת: טייסים, נווטים, חובלים, מכ"ים ושאר מקצועות שנחשבו - עד לפני מספר שנים - כמקצועות "גבריים" לשמם, עוסק סרטה של לביא בתפקיד הנצחי -והמשפיל משהו - של חיילות-פקידות. הסרט בוחן מצב דברים זה בשפע של סיטואציות קומיות.

לביא ממקמת סרטה, ביחידת שלישות המהווה חלק מבסיס שיריון, אי-שם, בדרום. מתוך "דלות החומר", כמו-גם מתוך "שעמומו של נושא", יוצרת לביא סרט קומי, מרתק ומרהיב, מאין כמוהו. לביא יוצרת, בתסריטה, שפע של מצבים מצחיקים ומרתקים, כאחת, הפוקדים גיבורות הסרט, המתמקד בחייהן של חמש פקידות-חיילות ובקצינה האחראית עליהן, באותו בסיס שיריון נידח, בדרום. הדמויות הגבריות המופיעות בסרט מוצגות, בכוונת מכוון, כדמויות קרטוניות משהו והן מיטשטשות, כמעט לחלוטין ומגיעות לקצה גבול העמימות, על-רקע העוצמה הנשית הפורצת שהעניקה לביא לחמשת גיבורותיה, חיילות-פקידות אפורות, לכאורה. אפור. אפור, אבל חזק ועוד איך!

פתאום מתברר שבין הגשת תה, קפה, עוגות ועוגיות לקצינים, מעשה של יום-יום ומעשה של ישיבת בוקר, הרודף הבוקר שלאחריו וכן הלאה והלאה, ניתן לעשות שימוש בלתי צפוי במכלב (סליחה, שדכן בשבילכם), ההופך לכלי נשק קטלני לא פחות מרובה הסער 16-M. רובה סער זה, מופיע בידיה של אחת מהפקידות-החיילות באחת הסיטואציות שבסרט. ככלל - למעט מספר מקרים שוליים וחריגים - אין גיבורות הסרט באות במגע יומיומי ושוטף עם כלי נשק.

העניין המרתק, בסרטה של לביא, כמו-גם בספרה של בוינג'ו הוא פריחתה והתעצמותה של הנשיות, על-רקע השירות הצבאי, בצבא, בכלל והשירות הצבאי, בצה"ל, בפרט. פתאום מתברר, לקורא הספר ולצופה בסרט, כי העוצמה הצבאית הינה,כמעט עקרה, ללא העוצמה הנשית השלובה וקשורה בה, בקשר בל יינתק. פתאום מבין הצופה בסרט וקורא הספר, שהצבא אינו רק צבא של "חיילים" ושל "בנות", אלא שהנשים בצבא הינן חיילות, לכל דבר ועניין - ועוד איזה חיילות. דווקא הגברים הנזכרים בספר - ואלה שהוכללו, כמעט, על כורחם, בסרט - מוצגים מתוך איזו עקרות ומסורסרות רגשית לשמה, על-רקע העוצמה נשית הפורחת ועולה, מולם.

מאחר שאין בכוונתי לגלות לכם תוכנו של הספר או עלילתו של הסרט, הרי אין לכם ברירה, אלא לרכוש הספר, כמו-גם לרכוש כרטיס לבית-הקולנוע הקרוב בו מוקרן הסרט. שהדי במרומים שאינו מכיר, לא מי שכתבה הספר ולא מי שכתבה התסריט, כמו-גם ביימה הסרט. עם זאת, כשרואה אני סרט מוצלח וקורא אני ספר מובחר, רואה אני חובה לעצמי להמליץ עליו, גם לאחרים. אין כל סיבה שגורלו של סרט משובח דוגמת "אפס ביחסי אנוש", יהיה כגורלו של הסרט הנפלא "פלוך" שכמדומני שרד על מסך הכסף, לא יותר משבועיים ימים.

צאו. צאו כבר מתוך הפלצנות שלכם ורוצו - רוצו לראות הסרט וקנו הספר ויפה - יפה שעה אחת קודם. בכוונה תחילה מרחיב אני דברים על הסרט ולא על הספר. הספר זכה לשבחים רבים, בעולם, שעה שהוא פורסם, תחילה, באנגלית. הוא מצוי כבר, תקופת זמן ארוכה, במסלול נסיקה. אני אוסיף לו, אך ורק דחיפה קלה נוספת, לרענון, למי שלא נחשפו אליו. שונה הוא מצב הדברים, באשר לסרט. הסרט - הגם שזכה בפרס חבר השופטים לסרט העליליתי הטוב ביותר, בפסטיבל טרבייקה - לא נחשף עדיין, במלוא חשיפתו הראוייה לו, לקהל בישראל. לכן, מרחיב אני מלים, דווקא אודותיו.

מה אתכם? עוד לא רצתם לחנות הספרים ורכשתם ת'ספר? עוד לא הגעתם לאולם הקולנוע הקרוב, לחזות בסרט? האמינו לי, מדובר בחויה מעשירה ובמחיר בלתי יקר, בעליל. זהו. גמרתי מנת מנת יחסי הציבור שלי ואין לי שום - שום גילוי נאות להביא בפניכם. כבר כתבתי ואכתוב, שנית. לא מכיר את שני בוינג'ו ולא מכיר את טליה לביא, למרות שאני מכיר - ועוד איך מכיר - בכשרונן של שתיים אלה, אישה ואשה, בתחומה היא.