שלושת החטופים - שלושה נרצחים

אחרי שלמדנו להכיר אותם, את פניהם הטובות, את חיוכם המתוק, לאחר שהיכרנו את סיפוריהם, את חבריהם, כל מה שיכלה התקשורת לאסוף ולשתף אותנו. אחרי שהתפללנו עבורם, עבור משפחותיהם, 18 יום, אחרי שאימצנו אותם ואת משפחותיהם אל ליבנו בתפילותינו, נמצאו גופות שלושת הנערים.

גופות שהמתינו 18 יום מלאי תפילות ודמעות. 18 יום של אימהות עדינות, אצילות ויקרות שדיברו מעל במות, שכאבו מולנו את דאגתן ואת געגועיהן. שהודו על תמיכה. שסמכו. שקיוו. שחיזקו אותנו. אימהות לילדים שלא הצלחנו להחזיר להן אותם הביתה.

האהבה לא ניצחה. השנאה, הטרור והחידלון הביסו. והאסון מזכיר לנו כמה שבריריים ופגיעים חיינו במדינה.

ולאן ממשיכים מכאן?

אני מניחה/מקווה שמדיניות הממשלה כלפי פורעים ערביים תשתנה ותפגין יותר נחישות מולם.

שמדיניות הממשלה נגד טרור תהיה תקיפה ומאיימת יותר. שמחבלים לא יוכלו לנהל לנו את המדינה באיומים ובדרישות. שמסיתים יוצאו מחוץ לחוק. שתהיה מדיניות הדואגת לשלום האזרחים ולא לשלוות הנפש של נשיא אמריקני כלשהו, או אפילו ישראלי.

אולי. אולי.

אבל גם לאזרחי המדינה תפקיד.

התקופה האחרונה בטרם הרצח הנתעב התאפיינה בשנאת אחים שלא הייתה כמותה מזה זמן רב. כל תחנה שהאזנתי השמיצה מגזר אחר בעם. לא היה שקט לא היה שלום. לא הייתה הבנה. ההסתה חגגה.

והפוליטיקאים עצמם רק בחרו נישה להתמקד בה ולהצטרף למקהלות השנאה.

והיה צריך שלושה ילדים יפים ותמים כדי להזכיר לנו שעם אחד אנחנו. פתאום כולנו היינו אימהות דואגות. הבטנו באימהות המופלאות והתפללנו חזק עבורם. לא ידענו שהילדים כבר אינם. חיכינו איתם. קיווינו. היינו כולנו עם אחד דואג ומתפלל.

ומה עכשיו?

הרי לא ייתכן שהחיים בארץ יחזרו להיות מה שהיו. האם נשכיל להמשיך מכאן עם ההתרגשויות האלה? האם נשכיל לזכור?

ולו רק בשביל הילדים שכבר אינם. בשביל האימהות היקרות האלה. האימהות שלימדו את עם ישראל פרק באצילות נפש. בשביל המשפחות היקרות הכואבות שהמתינו עם ארוחה מפנקת ושבת מתוקה לילדיהם ופתאום נפלו לסיוט הזה.

המקום ינחם אותם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא יוסיפו לדאבה עוד.