מדיניות ה"חטיפות שכנגד"

כאשר צופים בטלוויזיה או קוראים עיתונים נדמה לרגע כי כל מדינת ישראל רוצה לנקום באותם רוצחי חמאס שירו למוות בשלושת נערי הישיבה שנחטפו ונרצחו. יש התובעים עונש מוות, אחרים דורשים להרוס את בתי המגורים של הרוצחים ומשפחותיהם ויש מרחיקי לכת התובעים לכבוש מחדש את רצועת עזה. איש איש והתלהמותו היוצאת מן הבטן הרותחת. למרבה השמחה ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו נסחף בגלי תביעות הנקם הכאילו מתבקשת ומגלה איפוק ראוי לשבח. כנראה שברור לו שנקמת דם - איננה יכולה להיות מדיניות. בהתנהגותו מעביר נתניהו לעם ישראל מסר חשוב: רק לא מלחמה. נכון כי הכול יודעים שבפקודה קצרה אחת ניתן לפתוח במלחמה רחבת היקף נגד החמאס ומעוזיו אבל הצרה עם מלחמות היא שקל להתחיל בהן וקשה לסיים אותן מבלי לשלם מחיר דמים כואב בכל הצדדים.

אך אם לא נקמה, איזו מדיניות עדיפה לישראל? האם אפשר להשלים ללא כול תגובה עם מטר הרקטות המשוגרות יום יום על שדרות? האם אפשר להמשיך לחיות באפס מעשה כברווזים במטווח? התשובה לכך חייבת להיות שלילית ועל כן נראה כי הגיעה העת להחזיר למלוא עוצמתה את ההרתעה הישראלית שהתפוגגה במידה רבה בשנים החולפות ולנהוג על-פי שיטות שאת מהותן יכולנו ללמוד במקורותינו בהתאם לאימרה "באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ" (משלי י"א, י"ד), אימרה המנחה גם את פעילות "מוסד" היכולה לייצר הרתעה משמעותית שחלק ממנה יהיה שימוש נרחב בלוחמה פסיכולוגית.

כל מי שמכיר את הפרסומים הזרים על "כידון" - יחידת החיסולים מטילת האימה של "המוסד" - יכול להבין כי יש סיבות טובות לאמונה כי כמעט כל חיסול מפורסם בעולם מיוחס ליחידה חשאית זו, כולל חיסול מדעני גרעין באירן. נכון שהפרסומים על פעילות "כידון" מרתיעה, אבל כמדיניות לא רצוי שישראל להשתמש רק בדרך זו לחסל את ראשי החמאס. כדי להצליח במשימה ראוי לזרוע בקרבם אימה ופחד שירתיעו אותם מההשתוללות הרצחנית וחסרת המעצורים.

לוחמה פסיכולוגית איננה מירשם התנהגות תיאורטי של חוקרי תורת הנפש. בפועל המדובר בשיטת לחימה המתנהלת שלא באמצעות כלי נשק קונבנציונליים, אלא באמצעות מערכת מורכבת של תעמולה, שימוש רב היקף בכלים פסיכולוגיים ותמרון כלי תקשורת לפרסום מידעים כוזבים שמטרתם לזרוע מבוכה ובלבול. המטרה האסטרטגית של הל"פ היא למוטט את הלכידות של האויב, לפגוע בביטחון העצמי ובמוראל של הכוחות הלוחמים של האויב, וכמובן גם בעורף האזרחי שלו. דוגמה טובה למלחמה פסיכולוגית אנו יכולים למצוא, לצערנו, במה שהתחולל בישראל בפרשת החטוף גלעד שליט, כאשר הלחץ התקשורתי המתעצם על רשויות השלטון ומערכת הביטחון, כמו גם על הציבור הישראלי כולו, שימש כלי יעיל ביותר של חוטפי שליט במערכה הפסיכולוגית הנוראה ההיא.

בעקבות חטיפת נערי הישיבות הודו בכירים בחמאס כי יעדיה האסטרטגיים של החטיפה לא הושגו כיוון שהכוונה הייתה לפיגוע מיקוח שנועד לסחוט מישראל עוד רוצחים כלואים. כמו בכל מיקוח סביר להניח שמערכת התעמולה של החמאס, בשילוב עם "מומחי" הרשות הפלשתינית, היו מרכזים מאמץ תעמולתי רחב היקף לשחרור שלושת הנערים תמורת תמורה נאותה. סביר גם להניח כי תוך זמן קצר לאחר החטיפה היוו מתחילות לצוץ בתקשורת הישראלית, הערבית והעולמית ידיעות-אמת או ידיעות-כזב על גורלם ו/או מקום הימצאם של החטופים. הידיעות האלה היו זוכות מן הסתם לטיפוח והרחבה בכל דרך אפשרית, כולל בעידוד של פעילי שמאל בישראל ובעולם. סביר להניח כי גורמים שונים בישראל ומחוץ לה, כמו בפרשת שליט, היו מקימים עמותות להפעלת לחצים תקשורתיים על הממשלה, על ארה"ב, על העולם, כדי שיזכו לתקשורת אוהדת שתצדיק את פעילותן. התקשורת הישראלית בוודאי הייתה נשאבת ברצון אל תוך המהומה כשהיא "מוכרת" לציבור ראיונות עם בני המשפחה של החטופים - אימהות, אבות, דודים ובני דודים וכל מי שהיה מוכן לתרום מילה למערבולת. סביר להניח שכחלק מתהליך המיקוח היו מאורגנים גם מבצעי איסוף כספים "למען משפחות החטופים" ומה לא. ומי שהיה אמור לחגוג על המהומה החברתית תקשורתית היה ארגון החמאס שהתכוון לזרוע מהומה ומבוכה בציבור הישראלי הלחוץ בלאו הכי. בכורח הנסיבות המצערות מאוד של גילוי גופות הנרצחים נמנעה מישראל המבוכה הגדולה שהייתה יכולה להיות מנת חלקה.

אין כוונתי להמליץ כי ישראל תפעיל את נוקמי "המוסד" כדי לחסל את ראשי החמאס. חיסולים לבדם לא יחזירו את כוח ההרתעה. ברמת המדינה חשוב מאוד שהממשלה תודיע כבר עתה, באורח חד-משמעי וברור, כי היא חוזרת למדיניות הישנה והנכונה שבמסגרתה אין מו"מ עם טרוריסטים במקרה חטיפה עתידי וכי לא תהיה בשום פנים ואופן עסקת שחרור אסירים. בנוסף לכך קיימת עוד דרך ליצירת איום חמור על חוטפים עתידיים. הממשלה יכולה להטיל משימה חשאית על גופים שאינם פועלים בשליחות ישירה של המדינה.

המשימה: להעלים מהשטח בנסיבות מסתוריות אחדים מבכירי החמאס כך שאיש לא יידע היכן הם מצויים ואם הם חיים או מתים. חטיפה של אישיות עוינת בידי מדינה כדי להשיג הישג מדיני, למנוע איום ביטחוני, או כדי להעניש אנשים שעברו על החוק ולא נמצאים בטריטוריה של המדינה, כבר בוצעה בעבר על-ידי ישראל לא פעם אחת. דוגמה לשיטת פעולה כזו ניתן למצוא, למשל, בפרשת חטיפתם של הצורר אדולף אייכמן או מרגל האטם מרדכי ואנונו. גם ארה"ב לא טמנה את ידה בצלחת. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ופתיחת המלחמה באל-קאעידה, החלה ארה"ב לחטוף טרוריסטים שהשתייכו לארגון הרצחני הזה.

מבחינתה של ישראל חשוב שההנהגה המדינית והביטחונית תבין שאין צורך לשלול את האפשרות כי בין "הנעלמים" במסגרת מדיניות החטיפות המוצעת יהיו ראש ממשלת חמאס, שרים, מפקדים בכירים וידוענים נוספים - או בני משפחותיהם. שיטת לחימה כזו שניתן לכנותה "חטיפות שכנגד" כחלק ממלחמת ל"פ מתוחכמת, תוכל לפעול ביעילות לשבירת רוחו של החמאס ולערעור מעמדו כמו גם להחזרת כושר ההרתעה הישראלית.