הבטחתם יונה

שנים רבות האזנו לקולות שהגיעו מהשמאל. וניסינו. התאפקנו ללא גבול.

העמדנו חיילים לדין על ניסיון הגנה מול פורעים. השתקנו חיילים מול קלות פוגעניים וקללות. כמעט הפקרנו את שדרות כי לא רצינו להרגיז אף אחד. מנהיגינו ניסו לרסן עצמם מול התלהמויות נציגי השמאל/הפלשתינים בכנסת.

נציגנו ישבו בוועידות שלום. הם טסו הלוך ושוב כדי לשמוע, כדי להבטיח, כדי לאפשר ליונה לעוף ולהביא את עלה הזית הנחשק כל-כך. שמענו לקולו של קרי, שמענו לקולו של אובמה. בלענו עלבונות, שתקנו והמשכנו בניסיונותינו להעיר את היונה.

צייתנים, מקווים ומתאמצים.

אבל לא הצלחנו.

הכנסנו נחשים לכנסת כי אנחנו הוגנים. דמוקרטיה, חופש הביטוי – הרי אלו מילים יפות גם שלנו.

אבל אתם לא שתקתם.

עיפעוף צדקני

המשכתם להטיח עלבונות, להאשים, לדרוש ולחבק את אויבינו. הלבשתם את מחמוד עבאס בכנפי יונה לבנה וחיבקתם אותו, בעוד אצבעכם מתנפנפת מולנו באיום מתנשא בין הסרטים, ההצגות, בתי הקפה והכנסים למען השלום.

וכשנציג מן הימין הגיע אליכם למין כנס מרשים כזה של שלום, אתם חשפתם את פניכם המכוערות והגבתם באלימות מילולית שחשבנו שהיא נמצאת בכלל אצלנו, הימניים.

השלום רק רוצה לפרוס כנפיים, בישרתם בעיפעוף צדקני, למה אתם לא נותנים לו?

וככה כמעט נרדמנו עד שהתעוררנו לזעקת נערים נרצחים בדם קר. התעוררנו לקולות השתיקה והאיפוק של משפחות הנרצחים והבטנו על חלום שהפך לסיוט.

במחי רצח אחד מחינו את העשן שפיזרתם מול עינינו וגילינו איך היונה היא בכלל נחש בעל הרבה ראשים.

גילינו שמתחת לכנפי יונה כאילו, הסתתרו מערות זדון ורצחנות. גילינו שמתחת למילים היפות הסתתרו כוונות נפשעות. גילינו שבעוד אנו מכינים את החוזים והשטחים, הם הכינו נשק ליום הדין שלהם.

והנשק הזה אינו מבחין כלל בין שמאל לימין. בין שדרות לתל אביב. כי בשביל האויב – אנחנו תמיד עם אחד.