תיק"ו הוא רפש

כאשר בעלות הברית נלחמו נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה הן לא ניהלו משא-ומתן, קל וחומר מתן ומתן, עם האויב, אלא פעלו עד להשגת כניעה ללא תנאי. במקרה הישראלי, לא ישראל מציבה תנאים, אלא האויב. כל עוד זה המצב, הפסקת אש היא השלמה עם חידוש קרוב של האש, במועד ובתנאים הנוחים לאויב. אסור שיהיה מו"מ על תנאים להפסקת האש.

ובסוגיית הפעולה הקרקעית: אין הצדקה לפעולה כזאת ולסיכון חייהם של חיילי צה"ל כל עוד לא מוצו אמצעים אחרים, יעילים, ושאינם כרוכים באבדות לצה"ל. חשמל חינם לאויב הוא דוגמה בולטת לכך, וכן, אל תתנו להם מלט!

תיק"ו הוא רפש

בשעה ששורות אלה נכתבות נראה שישראל מתחילה לצעוד שוב לעבר "הפסקת אש", שאינה אלא תיק"ו בין מדינת ישראל הריבונית לבין ארגון מחבלים, באופן שזה יוכל לשקם את עצמו לקראת השלב הבא במדיניות השלבים שלו. סיום כזה בין "מעצמה אזורית" לבין ארגון טרור מגדיר מחדש מי הצד החזק ומי הצד החלש במציאות חיינו. לא מה שמקובל לחשוב.

אין זו הפעם הראשונה שבה ישראל מסכימה להציב את עצמה בגובה אחד עם ארגון טרור. הכל זוכרים את טקס הכניעה המשפיל על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 1993, שבו ישראל הרשמית הופיעה כשוות-מעמד לזה של ארגון המחבלים של רב-המרצחים ערפאת. מאז היא מקיימת "תהליך שלום" או מגעים אחרים עם ארגוני מחבלים שונים שכל מטרתם היא חיסולה: ערפאת, עבאס, חמאס, נסראללה, ועוד. לא ידוע על עוד מדינה שכה נזהרת במעמדם השווה ובכבודם של טרוריסטים שנשבעו להשמידה. היא אף משלמת להם מדי פעם אתנן תמורת הזכות לדון אתם כיצד הם יחסלו אותה.

בשעה ששורות אלה נכתבות כבר מתחיל הרחש-בחש של גורמים שונים, תמימים ו/או אנטישמים, שמטרתו למנוע מישראל לפתור את בעיית ההתקפות החוזרות עליה. הפסקת אש בשלב זה, שאליה חותרים הצ'מברלינים מקרוב ומרחוק, משחקת לידי האויב ומאפשרת לו להתאושש לקראת הבאות.

אין זו הפעם הראשונה שבה אומות העולם, ובראשן ארצות הברית, מונעות מישראל להכריע את האויב. כך היה במלחמת השחרור, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, ועוד. בכל המקרים, אומות העולם, ובראשן ארצות הברית, עשו מה שלא היו עושות בעצמן מול אויביהן. הכלל הנהוג בעולם כולו אינו קיים לגבי ישראל, הנדרשת לוותר על הכרעה במלחמותיה ולהשלים עם ירי על אזרחיה.

כאשר בעלות הברית נלחמו נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה הן לא ניהלו משא-ומתן, קל וחומר מתן ומתן, עם האויב, אלא פעלו עד להשגת כניעה ללא תנאי. במקרה הישראלי, לא ישראל מציבה תנאים, אלא האויב. כל עוד זה המצב, הפסקת אש היא השלמה עם חידוש קרוב של האש, במועד ובתנאים הנוחים לאויב. אסור שיהיה מו"מ על תנאים להפסקת האש.

יש גם כאלה הזוממים לשלב את מחמוד עבאס ומרעיו בהסדר "הפסקת האש" ומשכיחים את העובדה שיקירם הוא שותפו ובעל בריתו של החמאס. הוא איננו מתון כפי שמנסים למכור לנו את יורשו וממשיך דרכו של הרוצח ערפאת. בניגוד לאחיו מן החמאס האומרים את מטרתם האמתית בריש גלי, עבאס רוצה את אותה המטרה בדיוק, אך משקר ומטעה את מעריציו בישראל ובעולם הרחב. בין שני האחים בדם, החמאס עדיף. כמו-כן, יש החותרים לשיתוף טורקיה כמתווכת, בשעה שזו כבר מזמן הפכה למדינת אויב.

ישראל שוגה שוב ושוב כאשר היא מאמינה שיש לה זמן לטיפול שיטתי באויב. תמיד יתגייסו התמימים ו/או האנטישמים כדי למנוע ממנה לנצח. על כן, מבצעים צבאיים של ישראל צריכים להיות קצרים, מהירים ומוחצים, ולהסתיים לפני שיתגייסו הגורמים שמטרתם למנוע מישראל לנצח. לקח זה טרם נלמד אצלנו.

ובסוגיית הפעולה הקרקעית: אין הצדקה לפעולה כזאת ולסיכון חייהם של חיילי צה"ל כל עוד לא מוצו אמצעים אחרים, יעילים, ושאינם כרוכים באבדות לצה"ל. חשמל חינם לאויב הוא דוגמה בולטת לכך, יאמרו מה שיגידו היועצים המשפטיים למיניהם. ניתוק זרם החשמל חינם גם אינו מצטלם גרוע כמו הריסת בתים, אבל מורגש בכל מקום. ניתן גם להסתפק במים ולחם לאויב ולא לפנק אותו במעדנים למיניהם. ישראל מנהלת מלחמה צמחונית נגד אויב צמא-דם.

ועוד בסוגיית הפעולה הקרקעית: ישראל "החזקה" מוגבלת היום על-ידי הביצורים התת-קרקעיים שבנה החמאס לאנשיו מתחת לבתי העיר עזה. הדבר נעשה בעזרת המלט שסיפקה ישראל לאויב, כביכול לשיקום הריסותיו במבצעים קודמים, ובפועל - להתבצרות המאיימת על חיילי צה"ל ומעלה את מחיר הדם שישראל תיאלץ לשלם. יש לקוות שהפעם תגבר החוכמה על התמימות וישראל תימנע מהמשך אספקת מלט לאויב: אל תתנו להם מלט!

וכן, ריכוז כוחות כה גדול ויקר ואי-רצון להפעילם מציגים את ישראל כנמר של נייר, ובכך שוחקים את ההרתעה. מבחינה זאת עדיף היה להימנע מן הגיוס, שהיה בבחינת "החזיקו אותי". ב"צוק איתן" ישראל הראתה שיש לה יכולת מרשימה להתגונן, אך כפי שידוע ממגרש הכדורגל, עם בונקר בלבד לא מנצחים. לכל היותר מגיעים לתוצאת תיק"ו. מול אויב אכזר, תיק"ו הוא רפש. במידה רבה, התוצאות המסתמנות של "צוק איתן" נראות כשידור חוזר של מבצעים דומים בעבר. אין בהן שיקום של ההרתעה.

אנחנו הרצים למקלטים, אזרחי ישראל הממושמעים, אזרחים אוהבי מדינתם, אלה שלא ירדו לגור בברלין ובקוסטה ריקה, דורשים להחליף את הקדקודים הלא מוצלחים, כמו שמחליפים את המנכ"ל וההנהלה בחברה כלכלית כושלת. תנו לנו אנשים שחושבים קצת אחרת, שלא חושבים על אוסלו ועל מצעד האיוולת של "פתרון" שתי המדינות. מספיק עם אלה שכשלו, פעם אחד פעם במשך 21 שנות אוסלו. אנו זקוקים למנהיגים חדשים שמוכנים לבנות נוסחה חכמה באמת ולא רק את זו שתשלח אותנו למקלט, עם או בלי כיפת ברזל, כחלק מן הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום".