"צוק איתן" = פירוז עזה

השינויים הגיאופוליטיים הנובעים מסוציולוגיה דתית ופונדמנטליסטית במזרח התיכון הם מהירים, מערבלים, סוחפים ומסחררים וגורמים לשבירת פרדיגמת הבנת המציאות לשם עידכונה ואיתחולה מחדש, באופן פרגמטי.

מדינה חפצת חיים, קיימוּת ושרידות, במזרח התיכון - חייבת להתאים עצמה לשינויים הריאליים המתחייבים בתפיסת ביטחונה וחוסנה הלאומיים. קצב השינויים התודעתיים והתובנתיים המתחייבים, גדל ומואץ בהתמדה, בהשפעת המרחב הקיברנטי שאופף אותנו. התאבנות וקפיאה על השמרים בפרדיגמות ומסגרות חשיבה אידיאולוגיות מיושנות, לא גמישות, שאובד עליהן הכלח במהירות - הן מותרות שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

מדינת ישראל מדשדשת במעגלים מחזוריים, כבר מספר עשורים, ללא פריצות דרך ומעברים תודעתיים כלשהם. אין ניסיון רציני להתעמת במישורי החשיבה ה"מֵטָה-אסטרטגית" עם אילוצים מוּבְנים, מאובנים ומקובעים ולהתגבר עליהם, תוך יציאה מהקופסה, ומהקיפאון שנובעים מנוסחאות אקסיומטיות, שיש לעדכנן בהתייחס ל"חמאס - יוק" ול"שתי מדינות לשני עמים" ומאי לקיחה בחשבון של השינויים המהותיים לטובה במצרים.

האילוצים המגבילים את פריצת הדרך התודעתית נובעים ממגבלות ומכשלי חשיבה הנוגעים ל"גבולות השימוש בכוח" ומאי הבנת המציאות המשתנה באופן דינמי, והם מייצרים נקודות תורפה של עיוורון תפיסתי בהתייחס לנקודת כדלקמן:

(א) מגבלות הדין הבינלאומי בכל הנוגע לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, ואימת בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג על מנהיגים ומפקדים לאור תקדימים.

(ב) מגבלות "הכלת" הרוגים על-ידי החברה הישראלית, שרגישותה לחיי אדם הולכת וגוברת. זה גורם להיווצרות דינמיקה שכל "סיבוב" מלחמתי עם כמות הרוגים מסוימת ומעלה מחייב ועדת חקירה, ודינמיקת שינוי מנהיגות בהמשך.

(ג) מגבלות יכולת "הכלה" בכל הנוגע לשבויים, חטופים ובני ערובה ישראלים, תוך נכונות החברה לשלם "מחירים" לא סבירים בעליל עבור פדיונם. תהליכי התגובות לחטיפה, החיפושים והמיקוח מייצרים דינמיקות שמובילות לרתיחה ולמלחמות (ב-2006 וב-2014).

(ד) התרופפות תהליכית של המשמעת, הלכידות, הממלכתיות והסולידריות של החברה הישראלית, הרב-תרבותית, המגזרית והפילחית - מרובת הניגודיות והסתירות הפנימיות. כל זה מגביר את הדחיפות בהסדרת וקיבוע גבולות המדינה ומסגרתה הכוללת, כדי להתפנות לטיפול בתופעות פנימיות.

(ה) פתרון "שתי המדינות" במתכונת מאובנת - שיש לעדכנה לאור שינוי המציאות והניסיון המצטבר, בהתייחסות ל"גבול ביטחון בן הגנה" על נהר הירדן (מול חשש ל"חליפות" איסלאמית דע"שית במזרח ישראל) וכן בהתייחסות לפתרונות חלופיים אפשריים: פדרטיביים, קונפדרליים וקנטונליים מול ירדן והפלשתינים.

(ו) כלל הברזל האקסיומטי ל"אי-דיבור" ישיר עם החמאס, אלא רק בעקיפין, כדי לא לתת "לגיטימציה" לשלטונו בעזה.

בניתוח מציאותי של חלק מהאילוצים דלעיל, שהתפתחו באופן תהליכי, ניתן לקבוע שכמעט אינם ניתנים לשינוי, ולכן יש להתחשב בהם בחיפוש פתרונות מעודכנים למציאות המורכבת, תוך הגדלת והרחבת ספקטרום המשתנים והחלופות הנלקחים בחשבון.

ישראל צריכה "לנהל" את הסכסוך עם הפלשתינים במסגרת איזורית וגלובלית רחבה, בשיתוף מדינות מתונות פרגמטיות ויציבות במזרח התיכון, המעוניינות לבלום את טירוף "החליפות האיסלאמית הסונית" במזרח. אלה הן: מצרים של הנשיא סיסי, ירדן, טורקיה, סעודיה, המפרציות, מרוקו בשיתוף "הליגה הערבית" בהנהגת מצרים וסעודיה, שאימצה את התוכנית הסעודית עוד ב-2002, שמציעה שלום כולל בין ישראל והעולם הערבי והאיסלאמי. כן יש לשתף גורמים גלובליים כמו: ארה"ב, האיחוד האירופאי, האו"ם ורוסיה שהם חברי "הקוורטט".

הפלשתינים יהוו שתי יחידות מדיניות נפרדות ומפוצלות. הרשות ביו"ש בנפרד ועזה בנפרד. תקום קונפדרציה בארץ-ישראל המערבית והמזרחית שתכלול את: ישראל, ירדן ושתי "מדינות" פלשתין נפרדות. הכל בגיבוי אמריקני, אירופאי וערבי. למען היציבות והביטחון האיזורי האסטרטגי בר-הקיימא, יש לקבוע גבול ביטחון על הירדן בין הרשות לבין ירדן שבו ישהו כוחות ישראלים ובינלאומיים מוסכמים.

עזה בממשל ה"חמאס", בהעדר גורם שלטוני אפקטיבי רלוונטי אחר - תקבל לגיטימציה כיחידה מדינתית נפרדת. הכל, בתנאי שתוכפף למשטר פיקוח בינלאומי, בהנהגת מצרים, שידאג לפירוק מערכות הטילים לסוגיהם. כל זה בדומה לפירוק הנשק הכימי בסוריה, ובהתייחס לבקרה הבינלאומית על הנשק הגרעיני באירן.