זהו. החלטתי שעכשיו אני אספר. כי כל החיים זה משהו מסוכן. למעשה אין אפילו אחד שיוצא מהם חי. והשאלה תמיד זה עניין של סיכוי. וכבר סיפרתי למיכלי, מיכלי שפר, כשהייתי לפני שבוע במאהל ארלוזורוב, שאם ייפול עכשיו, חלילה, טיל בתל אביב ועשרה ייהרגו, הסיכוי שלה (יש 400,000 איש בתל אביב) להיות בין העשרה האלה הוא אחד לארבעים אלף. כאילו, יש לה הרבה יותר סיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס. כי רבאק. לא רק שכבר הייתי בחיים במלחמת המפרץ, כשהטילים שירדו כאן היו סקאדים, שראש הנפץ של כל אחד מהם פאקן חמש מאות קילו T.N.T, ושבששת הימים קלקיליה שרצה חיילי הלגיון הירדני עם ים של ארטילריה תיקנית שהפגיזו בפגזי 130 מ"מ מערבה עד שכאבו להם הידיים. רבאק, אני עשיתי צבא. והייתי בצוללת שניסו לדפוק אותה עם פצצות עומק, כן ממש כמו שראיתם בסרטים, ואחר כך כל המילואים הייתי חובש על כלי שייט שהיו או בבט"שים במימי לבנון או ב"מבצעיות", כאילו, רבאק!!! טיפטוף של פאקן רקטות מגוחכות? סיכוי של אחד למאה אלף, או אחד למיליון, לחטוף? זה מה שאמור להכניס אותי לחרדות? אז בואו אני אספר לכם. על מלחמת שלום הגליל. סיפור שבפומבי לא סיפרתי עד היום.