ביומו השני של מבצע צוק איתן רואיינה אורנה בנאי בטלוויזיה על-ידי אשרת קוטלר ו
רביב דרוקר. יש לזכור שהראיון נערך עוד לפני שהחלו הפגיעות באזרחינו ובחיילינו, ולכן ניתן להבין מדוע נוהל הראיון ברוח מבודחת, השונה מאוד מזו השוררת בימים אלה. בנאי סיפרה בחיוך על החמאס שעשה לה השכמה בבוקר, ועל כך שערב קודם רצה למקלט עם אחותה ממשמר הנגב שעברה לגור איתה בתל אביב, ילדיהן, וכלביה. כשנשאלה האם היא לקחה איתה גם את הכלבים ענתה בחיוך שהיא הרי שמאלנית הזויה כזאת שאוהבת בעלי חיים וערבים.
בעקבות ראיון תמים וחיכני זה החלה עליה התנפלות רבתי של מגיבים באינטרנט, שזעמו עליה בגלל שהיא (כביכול) הצהירה שהיא שמאלנית שאוהבת ערבים, ושלחו אותה לעזה. בראיון מאוחר יותר הגדירה בנאי את המגיבים האלה בתור צרי מוח, ולו דייקה הייתה מגדירה אותם כחסרי מוח לחלוטין. כל מי שיש לו בדל מוח בקודקודו מבין שבנאי התייחסה לכך שהיא מוגדרת כשמאלנית הזויה, כי אין אדם שיגיד על עצמו ברצינות שהוא שמאלני הזוי. אבל חסרי המוח אינם מסוגלים להבין דבר.
וכשהיא המומה מתגובות אלה, התראיינה בנאי לעיתון תל אביבי, וראיון זה עורר עליה זעם כפול ומכופל, גם מצידם של אנשים רציניים. במוקד הביקורת עמד קטע הראיון שלהלן: "יש לי תחושה מאוד קשה שזה העם שאני חיה בו. שאני שייכת לעם שלצערי, לפי הטוקבקים והתגובות, אני קולטת שרובו מתלהם וגס רוח והוא באמת חושב שצריך לתת לצה"ל לכסח. אני לא מאמינה בזה, הדעות שלי שונות. הן יותר הומאניות ומה שמבהיל אותי זה שאסור לי להיות עם דעות כאלה. רוב האנשים פה מונעים משנאה וצרות מוח ואני מבינה שזה לא יעיל. אני נסערת לא מהפחד אלא יותר מהייאוש. בושה שזה העם שלי".
אין ספק בכך שבראיון זה בנאי כבר לא חייכה, אבל ברור גם שכשאמרה: "בושה שזה העם שלי", היא האמינה שכותבי הטוקבקים והתגובות מייצגים את העם. אלא שבנאי טעתה, כי המגיבים באינטרנט שייכים לציבור קטן מאוד, הרחוק מלייצג את רוב העם, ומרביתם משתייכים לשוליו הקיצוניים, מימין ומשמאל, ובעיקר מלמטה.
עם מטומטם
מרבית המגיבים כלל אינם טורחים לקרא את המאמר (או להקשיב לראיון) שעליו הם מגיבים. חלקם מצליחים (בקושי) להבין את הנושא, וכותבים את דעתם עליו בלי כל קשר למה שנכתב במאמר, ואחרים מצליחים להבין (בקושי) לאיזה צד של המפה הפוליטית שייך הכותב, ואם זה הצד השנוא עליהם הם תוקפים אותו בסגנון הגורם לקוראיהם לחוש שהם חיים בקרבו של עם מטומטם במקרה הטוב, ובבית משוגעים במקרה השכיח.
אין טעם להכחיש כי גם אני שייך לקהל כותבי התגובות, וכי מאמר זה נכתב עקב תחושת ההזדהות שלי עם אורנה בנאי, הנובעת גם מכך שפעמים רבות גרמו לי מגיבים להתבייש בעובדה שאני שייך לקהלם. אבל לא רק מכך.
כשהפגנתי מדי יום שישי בצומת מורשה אחרי הסכם רבין-ערפאת, כשבידי השלט "ערפאת משענת קנה קצוץ" (למי שלא יודע/ת, הרובה קצוץ הקנה היה הרובה של הרשעים במערבונים שקראנו בימי נעורינו), נשלחו לעברי דרך קבע קללות וגם יריקות, שכמובן הגיעו מאנשי המחנה ההומאני שאליו משתייכת בנאי. אבל כיוון שראיתי שרוב רובם של יושבי המכוניות שחלפו על פני הסתכלו בי בעניין או בתמיהה, הבנתי היטב שהמקללים והיורקים שייכים למיעוט מבוטל. ואילו בנאי, שראתה אך ורק (!) את תגובותיהם של תואמי המקללים והיורקים, הסיקה מכך בטעות שהם מייצגים את הרוב.
אין טעם גם להכחיש שבנאי שייכת, בוודאי היום, למיעוט המבוטל המסוגל לחוש צער על מותם של ילדים ונשים בעזה. אבל גם אם היום אני שייך לרוב המשוכנע שזה או אנחנו או הם, ושהם אלה הגורמים לכך, אינני שוכח כי כשהפגנתי בצומת מורשה הייתי שייך למיעוט המבוטל של אלה שלא יכלו לשבת בשקט בבתיהם. כאז כן עתה אני משוכנע שצדקתי, ושהעובדה שהשתייכתי אז למיעוט מעידה אך ורק על יכולתה של החברה שבה חי אדם לעצב את השקפת עולמו.
רטצחים מטורפים
תינוק ערבי שנולד בעזה לפני עשרים שנה לא היה שונה במאום מתינוק יהודי שנולד בישראל באותה שנה. אבל התינוק הערבי גדל למבוגר המשוכנע שהמוות למען אללה הוא המטרה הנעלה ביותר שלה ראוי להקדיש את חייו, והתינוק היהודי גדל למבוגר המסתכל על תושבי עזה, שברובם בחרו באופן חופשי ודמוקרטי בחמאס שחרת את המוות למען אללה על דגלו, כעל ציבור של רוצחים מטורפים.
ויש לזכור שלא רק החברה בה גדל האדם מעצבת את דרך חשיבתו, אלא גם המידע המגיע אליו. לפני שחרושצ'וב חשף את פשעיו של סטלין, כמעט אף אחד מעשרות (או מאות) המיליונים שראו בסטלין את שמש העמים, לא ידע שהוא רוצח המונים. בישראל של היום, עם כל
חופש המידע לכאורה המסופק על-ידי רשת האינטרנט, אין כמעט אף אחד שיודע את
האמת על משפט קצב. כמו כולנו, גם אורנה בנאי לא ידעה על מנהרות החמאס, ואין ספק בכך שלו ידעה, לא הייתה מעזה לגנות את אלה החושבים "שצריך לתת לצה"ל לכסח", והייתה מדברת אחרת לגמרי. העובדה היא שבנאי פרסמה כבר הצהרת הבהרה.
ועל כן, צר לי שגם אנשים שאני מכבד את דעתם הצטרפו למחנה תוקפיה של אורנה בנאי, ולא גילו הבנה למצבה כמי ששוחה נגד הזרם, ומותקפת באורח נבזי על-ידי חסרי מוח שגרמו לה להאמין שהם מייצגים את העם. בנאי איננה שונאת ישראל כגדעון לוי או משה צימרמן, ופשוט לא מגיע לה שיתייחסו אליה ככזאת.
חזקי ואמצי אורנה! זה יעבור.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
