הנוסע המתמיד

ראש הממשלה אריאל שרון לא יכול היה לבחור שר מוצלח יותר שישמש ממלא-מקומו, יותר מאשר אהוד אולמרט שעשה עבורו כמה מלאכות שחורות, בין השאר בהקמת ממשלה ללא חרדים שבה שימשה שינוי שותף מרכזי ובסלילת הקטע הראשון של דרך ההינתקות.

בציבור הרחב מצטייר אולמרט כ"כלב השמירה" של שרון, שלרוב הוא רק נובח אבל לפעמים גם נושך. שיניו הטוחנות ננעצו בעבר בשר האוצר בנימין נתניהו, שר החוץ סילבן שרון ובאחרים, וזאת במסגרת "עבודות שירות" שהוא מבצע המשרתות במקרה, איך לא, את ראש הממשלה. מי שמכיר מקרוב את תכונותיהם האישיות של השניים מוצא קווי דמיון רבים, ולאו-דווקא בתכונות המסווגות בצד המוסרי. שניהם גם אינם חובבי אמת מושבעים.

לא במקרה סומך אפוא שרון על אולמרט. עובדה: הוא הפקיד בידיו, במסגרת תפקידו המורחב בממשלה, את האחריות על רשות השידור, במטרה שתבטיח להם תקשורת נוחה. וגם את מנהל מקרקעי ישראל, שהיה צמוד בעבר, ולא במקרה, אל שרון במשרדי הממשלה השונים שבהם כיהן. במינהל יש הרבה אופציות של הון ושלטון - נושא הקרוב לליבם וכיסם של שרון ואולמרט.

לאמיתו של דבר, חשק אולמרט דווקא בתיק האוצר שנהיה מרחיב את האופציות שלו לגבי אילי ההון אבל גם כך הוא מסתדר יפה ולא נראה ונשמע מקופח.

אבל אם שרון מוכן לסמוך לאורך זמן על נאמנותו של אולמרט, זו עלולה להיות בעיה עבורו. נראה לי שאף חברת ביטוח לא תהיה מוכנה להוציאה פוליסה להבטחת רציפותה של נאמנות זו. הביוגרפיה הפוליטית של אולמרט הערמומי והמתוחכם, מצביעה על בגידות צורבות באלה שהטיבו עימו וטיפחו אות, בהם שמואל תמיר, אליעזר ושוסטק ואחרים.

אולי משום כך לא מפריע לשרון שאולמרט מרבה לנסוע לחו"ל במסגרת תפקידו כשר התמ"ת, על חשבון המדינה, כמובן, וזה מתכון בטוח נגד חתירה נגדו בשלט קרוב.

דוח שפורסם בימים אלה מצביע על כך שישראל מהווה לפעמים תחנת מעבר עבור אולמרט. בשנה החולפת נסע לארצות שונות ומרוחקות לא פחות מ-14 פעמים. גם שנת הנסיעות הנוכחית החלה אצל אולמרט ברגל ימין ולא תבייש את קודמתה.

הבעיה היחידה של אולמרט, היא שהממשלה הצרה מחייבת אותו להישאר בארץ לעיתים קרובות מדי בגלל ההצבעות בכנסת. גם ההתכנסויות הקרובות של מוסדות הליכוד מאלצות אותו להתעכב בארץ שחדלה להיות מובטחת, על-מנת להסתופף בצילו הכבד של שרון, למען יראו חברי המרכז את הצמד הלא חמד אבל למרבה צערו הם לא יראים.

מה יש לאולמרט לחפש כל כך הרבה עמים בחו"ל?

באופן פורמאלי, הוא מנסה לקדם את האינטרסים של המדינה ע"י הגברת הייצוא וההשקעות, וטורח לצרף לנסיעותיו התכופות תעשיינים ויצואנים מותשים. אבל יודעי דבר טוענים, שבאמצעי התקשורת המתקדמים של היום ניתן היה לקדם נושאים שונים ולפתור בעיות מורכבות בדרכים אחרות.

סיבה אחת לנסיעותיו של אולמרט לחו"ל היא הרצון לטפח את דמותו כמדינאי בינלאומי, ולקיים פגישות עם מנהיגים בולטים בעולם, בעיקר כאשר בצמרת המדינית החלה צפיפות בעקבות הצטרפותו של נוסע ותיק אחר - הוא שמעון פרס, שלגביו היה אפשר לומר שעד מיניו כמשנה לראש הממשלה לא נסע על חשבוננו.

הסיבה השנייה היא תאוותו הבלתי-נלאית של אולמרט להסתופף בחברתם של אילי הון בינלאומיים. בעבר רכש את ידידותם של כמה מהם. עתה הוא מבקש להרחיב את המעגל, מבלי שהוא מקפיד לבדוק בציציות המוסריות שלהם. כך נהג, למשל, לגבי עבריין המיסים הנמלט, המיליארדר האמריקני מארק ריץ', שנמלט מארה"ב לשוויץ וביקש לקבל חנינה מהנשיא קלינטון. אולמרט, ומי אם לא, היה בין החותמים על הבקשה.

גם אנשי עסקים ישראלים לא מעטים שהסתבכו עם החוק מסוגם של שבתי קלמנוביץ ודוד אפל נמנו עם מקורביו. אולי אולמרט לא הספיק עדיין להתחבק עם כל האוליגרכים ששהו בארץ, אבל אין ספק שאת חלקם הוא כבר מכיר.

סוד גלוי הוא שאולמרט הוא חבר אישי קרוב למרבית שועי הארץ. הסיגרים שהוא מעשן מסמלים את הסטאטוס. אין כמעט איל הון ישראלי שלא מחובר בדרך זו או אחרת אל אולמרט. כמה ידועים בהם תרמו לו במסעי הבחירות לראשות עריית ירושלים והוא ידע לגמול להם. אולמרט הוא גומל ידוע, וגם מנהל חשבונות מדופלם עם מי שהתעלם ממנו.

בתקופות שאולמרט מגיע לישראל במסגרת חניית טראנזיט הוא דואג יפה לעשירים. כך הוא לחץ לשלם מקופת המדינה סכום נדיב למשפחת דנקנר תמורת החזרת שטחי קרקע ששייכים למנהל, תמך בהענקת פיצוי נאות למשפחת עופר במסגרת הסדר על בתי הזיקוק שהיו צריכים לחזור לבעלות המדינה לפי ההסכם המנדטורי עם המדינה, יזם תשלום מפתה למשפחת ורטהיים תמורת העתקת מפעל קוקה קולה לקריית גת ועוד.

אחרי כל זה, אין להתפלא שאולמרט מצדד בהצעת החוק החדשה שתקבע ששורה של תפקידי מפתח במדינה יהיו בחזקת מינוים פוליטיים ("משרות אמון"), ובדרך זו ניתן יהיה לסייע יותר לאילי ההון שאולמרט חפץ ביקרם והוא יחפוץ ללא ספק.

רק המוני בית ישראל העמלים, ציבור השכירים, קשיי היום והחודש שרובם מתקשים לממן נסיעה לחו"ל הם לא כוס הקפה של אולמרט. בשבועות האחרונים הוא עמל לקצץ את כנפיה של המועצה להגנת הצרכן, זו שאמורה להגן עליהם ולשמור על האינטרסים שלהם. ואולי לא נהג כך במקרה.

אני לא אופתע אם יום אחד יקים אולמרט מועצה להגנת אילי הישראלים. אולמרט ייסע לחו"ל על חשבון הקופה הציבורית המדלדלת כדי לחנוך סניפים חדשים.

________________________
הכותב הוא עיתונאי-חוקר ויו"ר אומ"ץ עמותה הפועלת למען מנהל תקין וצדק משפטי וחברתי