ממשלת ישראל הצליחה שוב לעשות את הטעויות האפשרויות, או לפחות את הקלאסיות והמוכרות שבהן. מרוב התחכמות מדינית ושימוש באינטליגנציה גבוהה וניתוחים עמוקים, היא הפסיקה לחשוב טבעי ופשוט.

ופשוט, לפעמים, זה גם הנכון.

כי כשיורים עליך, אתה יורה חזרה בלי הבחנה ובלי הפסקה עד שהאש נגדך מפסיקה. יורה לא כדי להניע מהלכים מדיניים עתידים, אלא כדי להרוג את הצד שכנגד, כי זו הדרך הכי יעילה והכי בטוחה שהאש עליך תיפסק.

המלחמה הנוכחית פרצה ברגע שנורו על ישובי ישראל מטחי הרקטות. זה היה הרגע בו התבקשה תגובה באש תותחים בלתי פוסקת, בהיקף בלתי מוגבל, בלי מגבלת מטרות ובלי מגבלת זמן. ירי עד שייפסק הירי. ירי פשוט ביותר. כי ככה יורים חזרה. לא מתמקדים במטרות נקודה. לא עוסקים במבצע הקש בגג וגע בדוד השמש. לא מתחילים לבדוק מי גר באיזו קומה. כל אזור שממנו יורים עליך מטריטוריה עויינת הוא מטרה לגיטימית. אפילו חיונית.

ואם היינו יורים ככה חזרה, מייד, ומהרגע הראשון, היום היה כבר שקט אצלנו, ולא לוויות.

כי כשיורים עליך, אתה יורה חזרה כדי לגרום לצד שכנגד אבידות כבדות, ובכמות שעולה וגוברת מרגע לרגע, עד שהוא יבין, והוא יבין בסוף, שכדאי לו מאוד להפסיק את האש לפני שתיגמר לו כל האוכלוסייה שבשמה ולמענה הוא פועל. ואל תזלזלו בחמאס. הוא כן פועל, לשיטתו ולהבנתו, למען האינטרסים של תושבי הרצועה, ולכן הוא לא היה ממשיך באש אם כל יום ירי על ישראל היה עולה לו ב-5,000 עד 10,000 הרוגים. כן. נכון. הרוב אזרחים.

לא יפה? בהחלט. אבל מלחמה היא עניין לא יפה, מלוכלך ואפילו מגעיל ושטוף בדמם של חפים מפשע. ולכן חיוני שזה יהי המצב אצל הצד השני. רק ככה יש סיכוי שהוא יפסיק לירות, וגם יבין ויפנים משהו לקראת הפעם הבאה. תשאלו את הגרמנים. הלילה של שריפת דרזדן ותושביה ע"י ובאדיבות מפציצי בריטניה וארה"ב כמו גם 60 ימי טחינת וכתישת ברלין בקטיושות סובייטיות (ואח"כ מעשי הכובשים הרוסים בנשותיה) תרמו לקידום ושמירת השלום באירופה יותר מכל נואמי השלום שבעולם. גרמניה התרחקה מאז מכל צבא ונשק. כך גם יפן, ששתי עריה האזרחיות שנשרפו בלהבות האטום היו והינן עד היום המקור לאהבת השלום היפנית הנוכחית.

אנו חיים במזרח תיכון אלים. כולם מסתכלים עלינו ובוחנים גם איך אנו מגיבים לגירויים ולאתגרים. ועד עכשיו אפשר היה להבין שזה לא נורא להתחיל איתנו או לעקוץ אותנו. אנו הרי מאבדים את כל העשתונות הלאומיים בגלל חייל שבוי אחד. עם 50 הרוגים אנו כבר בדיכאון, עם 300 חללים אנו בהיסטריה ועם 1,000 קורבנות אנו מתקפלים.

ואם יש לכם ספק, זה מה שהסביבה רוצה שיקרה לנו. שנתקפל. הם משווים אותנו לצלבנים, ויש אכן כמה נקודות דמיון. גם אנו עדיפים בשריון, גם אנו נושאים טכנולוגיה מערבית, גם אנו מתבצרים במצודות במקום לדבר את שפת הסביבה. שימו לב כמה זה דומה גם בחפירת המנהרות. ככה בדיוק חפרו המוסלמים גם תחת מבצרי הצלבנים. והדמיון אינו מקרי. לפחות בעיניים מוסלמיות.

רק שאם אנחנו לא מתכננים ללכת מכאן, אז אנו לא בדיוק מבהירים זאת לסביבה. אנו מתנהגים כאילו שמותר לכולם לעשות לנו את מה שאסור לעשות לאחרים, והתנהגותנו היא שמביאה לזה. זו הטעות הראשונה. כי ביום שירו לראשונה טילים על ערי ישראל - מי היה מגנה אותנו אם היינו משיבים מייד באש כוללת, גם אם לא מדויקת, ובערב היה מתברר שנהרגו בצד השני כמה אלפים? מישהו בא בטענות כשאתה יורה מייד בחזרה?

אבל בחרנו להסס תחילה, לחכות הרבה, ואח"כ להשיב באש קטנה, כירורגית ומדויקת. אפילו השווצנו בפני כולם שאנו יודעים להכניס פגז במדויק לברז של הבוילר. אז עכשיו כשאנו מפספסים במקרה בחצי קומה ופוגעים גם בחרסינה של האמבטיה, אנו מואשמים ברצח עם. לא פחות. דוברי אונרא, שתחת מוסדותיהם ברצועה הוקמו ומוקמו מחסני הטילים, הם הנואמים נגדנו עכשיו בשוויץ.

רק שמי שהתחכם והשוויץ לעולם שהוא יודע לנהל מלחמה הומנית ולהמנע מהרג אזרחים בצד השני (אותו צד שהתחיל בה), הוא השוטה שהימר ומהמר על חיי האזרחים והחיילים שלו. בפועל זה מה שעשתה ועושה ממשלת ישראל.

היו לנו כמה ימים בהם יכולנו לעשות את הנדרש. לקבוע ולגבות מחיר יקר, אפילו בלתי נסבל, לירי עלינו, גם כדי שהוא יפסיק, וגם כדי להשאיר לסביבה זכרון צורב ואות אזהרה מפני אימוץ השיטות הללו נגדנו. בזבזנו ואיבדנו אותם. עכשיו הירי עלינו עדיין נמשך ואנו מתעסקים פתאום במנהרות. מחר נתעסק בטיסנים. מחרתיים בפיגועים בחו"ל. כי לא למדנו כלום, כי עדיין איננו לומדים. כי אנו עדיין לא מדברים את שפת הסביבה.

והסביבה הזו מקשיבה, שומעת ומפנימה. היא גם עוקבת. עשרות ארגוני טרור לסוגיהם, כמה וכמה ממשלות עויינות, מי מהן יותר ומי פחות, ומסביבן מאסה אדירה של עמים, שכולם מתסכלים על הנטע הזר הזה, מדינת ישראל, המערבית, הזרה, הדמוקרטית, ובוחנים איך היא מגיבה מול כל אתגר.

ומול האתגר של עזה, אותה רצועת טריטוריה המייצגת את הצד הערבי הלוחם, הלא מתפשר, זה האומר בגלוי שמטרתו היא עדין להביא לחיסולה של ישראל ולהחזיר את צאצאי פליטי 48' ליפו ואשקלון ולירושלים וחיפה, אנו שוב נכשלנו ועדיין נכשלים. אנו נכשלים בנקודה הכי חשובה: בהבהרה שלא נרתע מלעשות את כל מה שצריך כדי להגן על קיומנו. גם אם המחיר יהיה כבד, ובמיוחד כי המחיר הכבד יהיה עליהם. והגיע הזמן שנגבה מחיר.

אין לנו ברירה. כדי להגיע פעם לימי השלום המתוקים עלינו לנהל כאן תחילה ימי מלחמות מרים וכואבים. כאלה שהיריב לנו לא ירצה לחזור אליהם לעולם.

דווקא מי שמאמינים בשלום ותומכים בהסדרי שלום, נדיבים והגונים. דווקא מי שמאמינים שמוטלת עלינו חובה (ושיש לנו אינטרס) לתת כתף אמיתית לפתרון מדיני, טריטוריאלי, כלכלי ואף הומני לכל צאצאי הפליטים בעזה, כמו גם לתושבי הגדה ולפליטים בסוריה ולבנון, דווקא כל אלה חייבים להסכים ולהפנים כי בינתיים, בכל קטע ואירוע של עימות מזוין, אנו חייבים להיות החלטיים וחסרי רחמים. אנו חייבים לגבות מהצד השני מחירי דמים בלתי מתפשרים בכל עימות, ולהבהיר שבשיטה הזו אין כל פשרות או מו"מ. כי גם הצד השני יצטרך לקבל החלטה אם הוא הולך לדרכי פשרה וויתור או שהוא עדין חולם על סילוק והשמדה. ועד שהוא יחליט, חשוב מאוד שנזכיר לו עד כמה יקר הוא מחיר המלחמות. גם עבורו.

ועד שלא נבהיר זאת, אנו נחזור ונקבור כל פעם עוד צעירים, נשלם מחירים כלכליים יקרים, נספוג החרמות וגינויים עולמיים ונחזור בכל פעם, הודות להעדר הנהגה אמיתית בממשלות ישראל, לעימות ולסיבוב הבא. שגם בו אולי ננצח בנקודות, אבל גם הוא יוביל רק לסיבוב הבא. עד לסיבוב בו אולי נפסיד פעם.

כי זה, בערך, מה שהסביבה המוסלמית עשתה לפני כ-1,000 שנה לצלבנים. אינסוף התנגשויות קטנות, בין לבין הבנות, הסכמי שביתת נשק ובריתות זמניות, עד להתנגשות הבאה. וחוזר חלילה. זה לקח לה אומנם 100 שנה (למעשה קצת יותר) עד שהיא סילקה אותם מהאיזור, אבל היא עשתה זאת כי הייתה לה סבלנות והיא חשבה בערבית, ואילו הצלבנים חשבו בצרפתית, כתבו בלטינית אבל לא דיברו, או לא הבינו בכלל, את שפת הסביבה.

וכמו שאנו מתנהגים, נראה שגם אנו כבר לא מבינים אותה.